“זו משימה אבודה מראש.
אין לי שום דרך לספר לכם עליה.
קשה לספר אדם.
האדם הוא הרי מכונה כל כך מורכבת, מלאת סודות וסתירות.
אבל אותה אפשר לספר עוד פחות.
אתם מבינים, אוכל להגיד לכם שהיא היתה כריזמטית, שהיא היתה צינית ומצחיקה.
שהיא היתה שחקנית מדהימה ומרגשת. אפילו שראיתי אותה מציגה רק פעם אחת.
שהיא היתה מלאת חיים, כן-כן, אני מבינה שזה נשמע אירוני אבל כך היא נראתה לי תמיד.
שהיא היתה מלאת חמלה. שכאב וסבל של כל יצור חי הכאיב לה כל כך. (כן, היא היתה טבעונית).
שהיא היתה בעלת כושר ביטוי יוצא מן הכלל.
שהיא בטח היתה כותבת את כל זה טוב יותר.
אבל מה זה משנה מה אומר.
בסוף הרי אגיע לסוף.
ושם אתם תשארו.
תקטלגו אותה בהנהון עצוב.
היא תהיה בשבילכם אחת מ"ההם".
אתם תדונו אותה על שם סופה.
אבל בשבילי הסוף היה חד ומפתיע (לא בשביל הקרובים לה יותר. וגם זה כואב כל כך).
בשבילי הסוף הגיע אחרי שהכרתי אותה כל חייה והיא היתה כל מה שאמרתי למעלה ועוד הרבה יותר מזה.
ואין לי איך לספר לכם את זה. לעולם לא אוכל לספר אותה.
אתם הרי תדעו את הסוף כבר מההתחלה.
***
זה ישמע קצת לא אמין, פתטי אפילו, לספר את זה, אבל העובדה היא שחשבתי עליה באותה שבת.
באופן עקיף, כי התחלנו אז לחשוב ברצינות על מעבר דירה וחשבתי על זה שאם יהיו לנו בית גדול נוכל לארח יותר בשבתות והם היו הראשונים ברשימה שלי.
כן, אותם נזמין ראשונים, מיד אחרי שנעבור. ככה חשבתי.
(ולא ידעתי שהיא כבר איננה).
הם היו אצלנו בשבת רק פעם אחת, מאז נולד להם עוד ילד.
שנה קודם ניסיתי להזמין אותם לשבת והיא אמרה שכן ואחר כך שאולי ובסוף שלא.
ואמרתי שבסדר, בפעם אחרת בעזרת ה'.
ורק בשבעה שמעתי מאבא שלה כמה היא התלבטה על אותה שבת. אם לבוא או לא, ואם לבוא המשמעות היא שנדע. שנגלה. אז אי אפשר. ואולי בכל זאת.
ואם הייתי לוחצת עליה? ואם הייתי אומרת, נו, אולי בכל זאת? בטוחה שלא מסתדר לכם? תנסו...?
אבל אנחנו באות ממשפחה יקית כזאת, אתם מבינים.
לא עושים אצלנו דברים כאלה, לא לוחצים, לא מחטטים, לא דוחפים את האף.
לא יודעים.
לא יודעים.
לא יודעים.
עד שמאוחר מדי.
(מאוחר מדי למה, בעצם? הרי הסוף היה אותו סוף. אני מתייסרת רק כל מה שהחמצתי בדרך)
***
כי במבט לאחור יש כל כך הרבה נקודות בזמן שהייתי צריכה לפעול בהן אחרת.
הפעם האחרונה שהתקשרתי אליה, כמה חודשים לפני.
להגיד מזל טוב על אירוע משפחתי וגם לשמוע מה שלומה.
באיחור התקשרתי.
אני תמיד דוחה טלפונים.
והיא לא ענתה, וחשבתי לעצמי שהיא תראה שהתקשרתי ותחזור אלי.
היא לא חזרה.
וגם אני לא.
נשלים את זה כבר מתישהו, חשבתי.
וחול המועד פסח. רק חודש לפני.
היא שאלה בקבוצת הווטסאפ מי רוצה להצטרף אליהם לטיול.
והלוואי שהיינו יכולים אבל לבעלי בדיוק היה איזה עניין בעבודה אז הייתי לבד עם הילדים, והקטן היה בגמילה כך שהיינו מקורקעים וגם די מבואסים, למען האמת.
והתלבטתי אם לכתוב שאנחנו מקורקעים לצערנו, אבל היה צער, ולא התחשק לי להתעסק בזה ולא כתבתי כלום.
בשבעה גיליתי שהם ביקרו פה בשכונה באותו חול המועד.
בעולם אחר, במציאות אחרת, זה היה מתגלה והייתי אומרת מה, איך לא אמרתם, איך לא קפצתם, פעם הבאה -
אבל המוות מרסק אמירות כאלה, כותש עלבונות שלא נולדו ומותיר אותנו עם ה"ומה אם".
ומה אם הייתי עונה, ומה אם הייתי כותבת. ומה אם הייתי מזמינה, מה שלא עלה על דעתי כי הם גרו כל כך רחוק שמה פתאום שיגיעו עד כאן.
אז מה? לאן כל זה מוביל?
ואם הייתי פועלת אחרת, ואם היתה לי עוד הזדמנות, ואם רק הייתי יודעת -
אם הייתי יודעת -
אז אצלי היה אולי נותר מעגל סגור אבל לה זה הרי לא היה משנה דבר.
כן, הייתי רוצה להגיד לה שאין מה להסתיר. שאני חושבת שהיא אמיצה כל כך.
הרבה פעמים אומרים על אנשים שנפטרים לאחר מחלה ממושכת שהם "נלחמו באומץ במחלה".
הרבה פעמים זו קלישאה.
איך אפשר להילחם במחלה?
הרופאים, התרופות, הטיפולים, המערכת החיסונית - הם נלחמים במחלה.
האדם עצמו יכול לקבל אותם יותר או פחות באומץ.
אבל במקרה שלה זה מדוייק.
כי מכל מה שסיפרו לי אחרי הבנתי שהיא באמת נלחמה.
מלחמה בלתי אפשרית
אבל לכל הדברים הקטנים שהייתי רוצה שיהיו אחרת, לכל ההזדמנויות שהחמצתי לדבר איתה רק עוד שיחה אחרונה, לפגוש אותה, להגיד לה -
לכל הדברים האלה אולי לא היתה משמעות מבחינתה.
האם הם היו יכולים לחדור את שריון הכאב והאופל שאפף אותה?
האם זה בכלל היה משנה לה?
אולי כן?
לעולם לא אדע.
***
מוצאי שבת.
צלצול.
אמא שלי בוכה בטלפון.
אני לא מצליחה להוציא ממנה מילה.
מנסה לחשוב, מנסה להבין, מה זה יכול להיות. מדייקת: מי זה יכול להיות.
כי בכי כזה יכול להיות רק על מי, לא על מה.
לא מצליחה לנחש.
מי, אמא? מי?
ואז השם שלה. מנקב את מכשיר הטלפון, פורץ החוצה ודוקר אותי.
והבכי.
אבל איך? ממה? מה פתאום?
לא ידענו כלום.
אפילו אז עוד לא ידענו.
"היא היתה חולה"
ממתי? כמה זמן? איך לא ידענו??
ומשהו לא מסתדר.
ממתי מסתירים מחלות?
ההבנה מחלחלת לאט כל כך.
כן, יש מחלות שמסתירים.
(ואם רק הייתי יודעת, ואם רק הייתי אומרת ש-)
***
מוצאי שבת.
ורק השבת חשבתי עליה, ורק השבת תכננתי -
אני נכנסת לפורפיל הפייסבוק שלה דרך הפייסבוק של בעלי.
הפוסטים שלה זועקים מכאב.
לו היה לי פייסבוק האם הייתי יודעת להבין בזמן אמת?
(לו, ואם רק, ואילו, והלוואי... מסתובבים במעגל סגור סביב האפשרויות שהיו או לא היו לסגור מעגל. והרי זה לא משנה. היא איננה וזהו. רק שאי אפשר להשלים עם זה).
כנראה שלא.
אחרי הכל, היא היתה מהתחום.
ומלאת חמלה מטבעה.
היא כתבה "עליהם" על ה"הם" שסובלים, היא הבינה כל כך.
היא יצאה נגד הסטיגמה.
ולא היתה לי הזדמנות לומר לך בזמן אמת שאת צודקת כל כך.
שהסטיגמה לא הוגנת, וגם ההסתרה לא.
למה לא ראיתי.
לא הבנתי.
לא נדחפתי קצת.
טיפה.
***
ובכלל, ניהלתי איתך דיאלוגים לאורך השנים.
לא היה לך מושג.
אחרי ההצגה שלך שנסענו במיוחד לצפות בה, כתבתי לך מייל.
ענית תשובה קצרה.
ראיתי שיש דברים שאינך רוצה לדבר עליהם.
אבל אצלי בראש, דיברנו עליהם. כלומר, אני דיברתי. לתגובה שלך חיכיתי.
יום אחד, יום אחד תצוץ ההזדמנות. יום אחד יהיה לי אומץ. יום אחד נדבר, דברים יפתחו.
היתה לי סבלנות, שם דבר לא היה דחוף. הרי יש לנו זמן.
תמיד יש לנו זמן.
עד שאין.
***
רובנו לעולם לא נבין.
לעולם לא נחוש את הכאב שלך.
לעולם לא נגיע לתהום האפלה הזו שאת נלחמת כל כך לצאת ממנה.
אבל כל פעם שאני חושבת עליך, ואני חושבת עליך הרבה -
נראה לי שכשלא יכולת לשאת את הכאב -
ניפצת אותו
ורסיסים מהכאב שלך התפזרו מסביבך
וננעצו בנו.
בלב של כל אחד מאיתנו.
דקירה תמידית שלא מרפה.
וכל עוד לבנו פועם
פועם איתו הכאב הזה
שמזכיר אותך
כריזמטית, צינית ומצחיקה, אמפתית.
אבודה לנו.
והגעגוע.
=======
אז כן, יש פה גם ספר לדבר עליו.
(גם היא רצתה להוציא ספר כזה, לילדים.
איזה סיום היית נותנת לו?)
והספר מנגיש את נושא הדכאון לילדים.
וזה חשוב, כי חשוב לדבר וחשוב לא להסתיר וחשוב להסיר את הסטיגמה.
וקשה לי איתו, כי כמה שאני מאמינה בלא להסתיר באופן כללי וביחסים עם הילדים בפרט -
קשה לי המחשבה שילד יקרא אותו ויתחיל לדאוג שאולי גם אמא שלו -
מצד שני, אז מה, שלא יכתבו ספרי ילדים על מחלות, על גירושין, על קשיים כלכליים, על קשיים בכלל?
אבל הספר הזה, הצנום מואד, פיזית ועלילתית, הוא ספר עם מטרה:
ללמד, לספר, לקרוע קצת את לוט ההסתרה.
אין בו התפתחות של הדמויות, אין דמות שתיקשרו אליה, שתרצו לקרוא עליה עוד.
ודווקא בגלל שהוא כל כך פונקציונלי וישיר ולא עוטף את הדכאון במעטפת של יריעה סיפורית רחבה - הילדים מרגישים שמנסים להעביר להם מסר, וזה מסתיים בשאלה הישירה -
אמא, זה יכול לקרות גם לך?
כל מיני דברים רעים יכולים לקרות, אני מתחמקת.
ולא מספרת עד כמה רע יכול להיות, וכמה כבר היה.
והסוף של הספר טוב, כי זה ספר ילדים, ויש גבול כמה אפשר לספר על דכאון.
וגם פה אני אמביוולנטית, כי אם כבר מדברים על זה -
אז מה?
אז נספר כמה גרוע יכול להיות?
שלפעמים אין מרפא ואין הצלה ואין סוף טוב?
שנחזק את הסטיגמה במקום ללכת על הסטטיסטיקה?
והסטטיסטיקה אומרת שלרוב -
חיים עם זה.
חיים אחרי זה.
חיים.
ובכל זאת משפטים נחרצים כמו:
"זה באמת משהו אחר" אמרה צילה. "מדיכאון יוצאים. זו רק שאלה של זמן"
"דיכאון הוא מצב זמני. הוא יכול להימשך חודש, ולפעמים כמה חודשים, אך בסופו של דבר זה עובר. צריך רק סבלנות".
צרמו לי מאוד.
(כי לפעמים לא יוצאים מדיכאון, למרות כל הניסיונות והמאמצים והאשפוז והטיפולים.
כן, האשפוז הארוך כל כך
והטיפולים, והתרופות,
כמה טיפולים
וכמה תרופות
ולא היה לי מושג.
והניסיונות והמאבק.
על הכל ידעתי רק בדיעבד.
לפעמים לא).
אז מומלץ? לא מומלץ?
לא יודעת להגיד.
=======
והשתיקה נמשכת, אתם מבינים.
נמשכת גם אחרי המוות.
אומרים שדיבור על התאבדויות גורר התאבדויות, שחמלה נותנת לגיטימציה.
ולך תיקח אחריות.
ואני בכלל לא נכנסת לנושא ההלכתי שנמצא פה גם הוא ברקע.
כבר מזמן לא קוברים מאחורי הגדר.
פשוט קוברים. עמוק בלב.
ולא מדברים ונזהרים ושותקים.
וכואבים ומתגעגעים.
וחנוכה עכשיו, ודיבורים על גבורה
אני יושבת מול פוסט ישן שלך, שנכתב בחנוכה.
ואת רצית שיכירו בה, בגבורה המושתקת
של מי שחי עדיין ולמרות ובקושי -
והייתי רוצה לומר בפירוש
שהיית גיבורה כל כך עד שלא יכולת יותר.
שאצל רובנו הרצון לחיים הוא אינסטינקט כל כך בסיסי עד שאין לנו בכלל כלים להבין את מי שצריך להילחם עליו ולהיאחז בו בציפורניים.
עד שאי אפשר.
אבל גם אני שותקת.
ואז, כשבכיתי במוצאי שבת והילדים נחרדו
כי אף פעם לא ראו אותי בוכה כך -
סיפרנו להם שאת אינך.
וכששאלו איך ולמה אמרנו שהיית חולה.
ושתקנו את כל השאר.
כי בסוף גם לנו יש אחריות, והפחד -
כי יש דברים שלא אומרים, ואז השתיקה -
"כשתגדלו תבינו", אומרים לפעמים לילדים.
כשתגדלו אספר לכם.
אבל אני מקווה
שלא תבינו לעולם.”
