בצהרי היום ב־4 במרס 2007 היה ברק אובמה, הסנאטור הזוטר ממדינת אילינוי, אמור לשאת דברים בכנסיית בראון בעיירה סֶלמָה, אלבמה. מסעו אל הנשיאות היה בן חודש אחד בלבד, והוא ירד לדרום נכון לעימות ראשון עם הילרי קלינטון, המובילה במירוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית. היה בדעתו לדון בפומבי בנושאים שנגזר, לפי אמונת רבים, להכשילו לבסוף — גזעו, עלומיו, הרקע ה"אקזוטי" שלו. "מיהו ברק אובמה?" בר
חוסיין אובמה? מעתה ועד יום הבחירות יציגו יריביו, דמוקרטים כרפובליקנים, שאלות אלה על כל במה ציבורית, בתשדירי רדיו וטלוויזיה, ברמיזות שדינו להיפסל באשמת היותו שונה כל כך: ילדותו בהוואי ובאינדונזיה, אביו הקנייתי, אמו ילידת קנזס אך אשת העולם הגדול.
מענהו של אובמה לשאלה זו סייע לגבש את השפה המיוחדת של מסעו. שנתיים לאחר צאתו מהסנאט של אילינוי, כשזה עתה סיים לפרוע את חובות שכר הלימוד שלו, נכנס אובמה למירוץ לנשיאות כשהוא מצויד בסדרת עמדות מרכז־שמאל רציניות אך לא ייחודיות. הן לא נבדלו באופן חד מעמדותיה של קלינטון, למעט בסוגיה הגורלית של מלחמת עיראק. גם לא היה לו גיליון מרשים של ניסיון ביצועי או הישגים כמחוקק. אבל מיהו אובמה, מאין הגיע, איך למד להבין את עצמו ובסופו של דבר, איך הציע את מזגו ואת אישיותו כמשקפים את שאיפותיה ואת חלומותיה של אמריקה — אלה היו עתידים לעמוד במוקד הרטוריקה והקסם שלו. כליבת המועמדות שלו הציע אובמה את עצמו — גבר אפרו־אמריקני מורכב, נבון, צעיר, פיקח, נעים הליכות. הוא עדיין לא היה אדם דגול, כלל וכלל לא, אבל היתה בו הבטחה לגדולות. במידה רבה, זה היה המעיין שממנו נבעה המועמדות שלו, על החוצפה המזדקרת ממנה. אובמה עצמו השתמש במילים כמו "יומרנית" ו"נועזת".
בסלמה התקין עצמו אובמה להימשח ליורשו של הכאוב שבכל המאבקים האמריקניים, מאבק הגזע. לא הגזע במונחים שעליהם דיברו קודמיו בפוליטיקת הבחירות או בתנועה לזכויות האזרח, לא הגזע כהתעקשות על אתניות או על תיקון עוול; אובמה העדיף להפוך את מוצאו הדו־גזעי לסמל לשאיפתו לכונן ברית תומכת ורחבה, להקהיל את האמריקנים מאחורי סיפר, נראטיב, של קִדמה מוסרית ופוליטית. הוא אמנם לא היה בהכרח גיבור הסיפר הזה, אבל ייתכן שהוא יוכל להיות שיאו. בחודשים הבאים היה אובמה עתיד לשאול ללא בושה מונחים ודימויים מתנועה אמריקנית הרת־תקופה ולהשתמש בהם במסעו לנשיאות.
בתיה של העיירה סלמה מקובצים סביב מימיו העכורים של נהר אלבמה. סלמה היתה מרכז חרושת משגשג ומחסן נשק של צבא הדרום במלחמת האזרחים. כיום היא יישוב נטוש למחצה ובו כעשרים אלף תושבים. רחוב בּרוֹאד, על חנויותיו הנטושות וממכרי הסידקית המאובקים שלו, כמעט שובת בדרך כלל מכל תעבורה אנושית. אפריקנים־אמריקנים מתגוררים בדרך כלל בבתים צנועים, בבקתות מאולתרות ובשיכונים בצד המזרחי של העיירה; הלבנים נוטים לגור, ולשגשג יותר, בצד המערבי.
כלכלת סלמה זוכה לזריקת החייאה בפריחות השנתיות של הזיכרון ההיסטורי. בתי האחוזה של מטעי הכותנה מהתקופה שקדמה למלחמת האזרחים מתוחזקים בעיקר למען התיירים המעטים הממשיכים לבקר. באמצע אפריל באים חובבי מלחמת האזרחים להעלות את זכר חללי הדרום בשחזור של קרב סלמה באפריל 1865, עת הובס גנרל גזען ומרושע במיוחד מצבא הדרום, נייתן בדפורד פוֹרֶסט. השחורים בעיירה אינם משתתפים. אין להם חלק ונחלה בגעגועים לדרום הפורש. שיכון בפאתי העיירה, שרובו ככולו של שחורים, נשא שנים את שמו של גנרל פורסט, שסחר בעבדים והגיע למעלת האשף הגדול של הקו־קלקס־קלאן.
לאחר מלחמת האזרחים באו תלמידים שחורים לאוניברסיטת סלמה, מכללה דתית קטנה, והעיירה על כנסיותיה התפרסמה כמרכז אפרו־אמריקני למטיפים־דרשנים. סלמה, כתב בזיכרונותיו פעיל זכויות האזרח רלף אָבֶּרנָתי, "היתה לרבים מאיתנו 'בירת החגורה השחורה', בית ועד לצעירים נבונים ולמלומדים קשישים מהם." בה בעת, באגרוף הברזל של האפליה הגזענית, שועבדה סלמה עד אמצע שנות השישים למבחני קרוא וכתוב ולאגרת קלפיות, שמנעו מרוב השחורים לנצל את זכותם להצביע בבחירות. פקידי רישום לבנים, שהעוו את פניהם לעומתם, כיתרו את השחורים והטיחו בהם קושיות כגון, "כמה בועות יש בכל סבון?"
השריף המקומי, ג'ים קלרק, נוצק בצלמו האגדי של מפקד המשטרה בּוּל קוֹנוֹר מהגדולה שבערי אלבמה, ברמינגהם, וכמותו לא בחל בשום אמצעי אכזרי לדיכוי ניצני המחאה נגד ההפרדה הגזעית. לכן, עם התפתחות תנועת זכויות האזרח, בחרו מנהיגי השטח של "חוג המנהיגות הנוצרית הדרומית" (אס־סי־אל־סי) ושל "ועדת הסטודנטים לתיאום אי־אלימות" (אס־אן־סי־סי) לעשות את סלמה למקרה מבחן במאבק לזכויות ההצבעה.
ב־2 בינואר 1965 בא מרטין לותר קינג לבית התפילה בראון, מצודת אבן של הכנסייה האפריקנית־מתודיסטית־אפיסקופלית, וסיפר לעדת המאמינים כי סלמה נעשתה "סמל להתנגדות עד הסוף המר לתנועה לזכויות האזרח בדרום העמוק". קינג ועמיתיו החליטו כי במתכונת מונטגומרי, בירת אלבמה, שהיתה למוקד המחאה הראשון נגד ההפרדה באוטובוסים ובעד שוויון הגישה למתקנים ולשירותים ציבוריים, כך תהיה סלמה לשדה המערכה על זכויות ההצבעה