“ספריות רחוב הן מרחב הסליקה של ספרים לא רצויים. גם כאלה של אנשים פרטיים שקראו ספר ואינם רוצים להחזיק בו יותר ומעבירים אותו לרשות הכלל, אבל גם של ספריות ממוסדות שמנסות לפנות מדפים ומעבירות ספרים שאין להם ביקוש כדי שיהיה מקום לספרים חדשים ופופולריים יותר ולקיים את הכתוב "ישן מפני חדש תוציאו". הספר הזה נמצא עם סרט דביק כחול על השדרה שכנראה שייך אותו למדור "סיפורת", ועם מדבקה של ספריית היישוב פני קדם על הכריכה האחורית וכן חותמת סגולה של "שלישות חטמ"ר עציון" על הכריכה הפנימית ובעמוד 103. כל אלה רומזים על נדודים - אני מניחה שספריית פני קדם שבמזרח גוש עציון תרמה אותו לחטמ"ר, ומהחטמ"ר אנשים פינו אותו לספריית הרחוב שנמצאת בתחנת האוטובוס בכניסה הדרומית של אפרת. ואולי היה סדר הדברים אחר, אולי היו עוד תחנות בדרך שלא הותירו את חותמן. זה בכלל לא משנה, ועם זאת מעניין אותי מאוד.

"בשנת 1926 זכתה לייק וןבגון לביקור מלכותי. הביקור אורגן על ידי גונסון אינגקוויסט שהיה תורם נכבד למפלגה הרפובליקנית והכיר אישית את המושל , שבא פעם לביתו לשתות קפה של אחר הצהרים, כשמאה ילדים עומדים על הדשא וצופים בטקס השתיה. וכך, כשנודע לג'ונסון שהמלך הקון ה-7 עומד לבקר במינסוטה הוא הפעיל את קשריו אצל המושל והשיג את המלך למשך כשעתיים 2.30-3.45 אחר הצהרים, ב-14 במאי 1926. הדבר נודע לתושבי העיירה בתחילת אפריל וכולם ניגשו לעבודת הכנה רציית. תחילה זלזלו הגרמנים בביקור. הם הצביעו על כך שהמלך הקון ה-7 איננו נורווגי כלל, אלא נסיך דני שהפרלמנט הנורווגי ייבא כאשר ניתקה נורווגיה משוודיה בשנת 1905. וכאן באמריקה כל אדם טוב בדיוק ככל אדם אחר. אולם כאשר הנורווגים הטובים של לייק וובגון חשבו על ביקורו הצפוי של המלך גברה התרגשותם כל כך שנאלצוו לשבת. בנורווגיה היו אבות אבותיהם עניים מרודים ואיש מהם לא ראה בני אצולה, ודאי שלא התרועע עימם. ביקור המלך היה אפוא אות שהצליחו באמריקה. בו בזמן היו עסוקים כל כך בתהליך הצלחתם, עד שהחלו לשכוח את נורווגיה. ביקור המלך היה אפוא גם פריסת שלום מן העבר, כאילו קם סבם מקברו ובא ללחוץ את ידם ולומר 'יפה עשית, אני גאה בך'."

אני יכולה להבין מה מביא את הספר הזה לטלטלות כה מרובות. הוא יצא בשנת 1985, מה שאומר שהדפים שלו מצהיבים. כדרך הספרים באותה תקופה הוא מודפס על דפים עבים וכרוך בכריכה קשה כך שהוא נראה ממש ממש עבה, על אף שמכיל רק קצת יותר מ- 280 עמודים. גם הכתוב על הכריכה לא ברור "מקום שאינו במפה". בואו לקרוא על אנשים דימיוניים בעיר דימיונית! ואז ישאל השואל - זה לא שבעים וחמישה אחוזים מהספרים ככה - כותבים על אנשים מדומיינים במקומות מדומיינים? ובכן הספר הזה לא דומה כי הוא פחות בא לספר את סיפורם של אנשים, למרות שגם, ובעיקר בא לספר סיפור של מקום. עיירה נידחת במדינה נידחת. זוהי לייק וובגון שהוקמה בתחילה כעיירת קולג' בשם ניו אלביון, אבל בנסיבות שונות שינתה את שמה ואת ייעודה. היא לא נמצאת במפה כפשוטו - טעות של המודדים וכותבי המפות גרמו שנוצר "חור" שמכל סביבותיו הוא מיניסוטה, אבל החור עצמו ובמרכזו העיירה לא נמצא בשום מקום ואינו חלק מהמדינה. מה שלא מפריע לתושבים כלל. קצת יותר מפריע לתןשבים הוא העדרה של תחנת רכבת במקום, מה שגם נגרם בגלל טעויות בירוקרטיות נגררות כך שיש ליד העיירה שלוחה של מסילה שנקטעת באמצעה ומסיבות מובנות כמעט ולא קורה שעוברת שם רכבת, פשוט כי אף נהג קטר לא רוצה אחר כך לנסוע 16 מייל ברברס עד לחזרה למסילה העיקרית.

וזו כרוניקה של עיירה קטנה שאוכלוסה בשלהי המאה ה-19 בערב רב של מהגרים מגרמניה ומנורבגיה, שיש בה קתולים ולותרנים ששונאים זה את זה, אבל לא בלהט רב, שיש בה חנויות, בית ספר, וכמות אנשים שמספיקה כדי לזכור לכל אחד ואחד את כל מעשיו ומעשי הוריו, אבל שאף רופא לא מצליח להתמיד במלאכתו ולהישאר להיות הרופא הקבוע של העיירה.

המספר מביא כרוניקה עירונית הכוללת הרבה מאוד פרטים קטנים מהיסטוריה רחוקה וקרובה, וכן חוויות אישיות שלו כילד, יליד שנות הארבעים של המאה העשרים, חוויות נער לא מאוד חכם ולא מאוד מקובל בבית ספר קטן ומשפחה גדולה, הורים מיושנים ומנדנדים, חבורת בוגרים מתעללים, רצון להיות במקום הקטן והמוכר ועם זאת גם לברוח ממנו ובמקביל גם להיכנס לחרדה כי פתאום מגלים שזו היתה רק החלטה אקראית של ההורים לגור במקום הזה, היחיד המוכר לכם, ומה היה קורה בכלל לו היו עוברים למקום אחר.

כראוי לספר המספר כרוניקה הוא רווי הערות שוליים, אלא שלא ברור מהכתוב מה השוליים ומה העיקר. הכל בדוי הרי, הרוב נע בין האירוני לסרקסטי ובעיקר מנסה להתצחיק תוך שהוא מנגן על מיתרי נוסטלגיה אמריקאית שרובה אינה מוכרת לקורא הישראלי, אבל בחלקה היא אוניברסלית מאוד. לא ברור למה הספר תורגם לעברית, אבל אני שמחתי לקרוא אותו, ולאחר ההתנעה הראשונית של הפרק הראשון המייגע המאמץ גם השתלם.”