בהיותו בן 15 בלבד ברח בלז סנדראר מבית אביו בבזל, נסע ברכבת לגרמניה ופגש שם יהודי מלווה בריבית שהציע לו להצטרף למסע ברכבת הטרנס-סיבירית אל תוך רוסיה. כך, ב1902-, מתחילה הרפתקת חייו, מסע של שלוש שנים שהוליד את הפואמה הגדולה ``הפרוזה של הטרנס-סיבירית``, הנחשבת עד היום (לצד ``אזור`` של גיום אפולינר) ליריית הפתיחה של המודרניזם בשירה הצרפתית. אם אפולינר הוא הקלאיסיקן של שירה זו, סנדראר הוא הרומנטיקן הפרוע שלה. הפואמות שלו - בהן ``אגדת נובגורוד``, ``פסחא בניו-יורק`` ו``פנמה``, המכונסות גם הן בקובץ זה, מביאות את סיפור חייו של אדם שנשאר נאמן לסיסמה שטבע, ``ללכת עד הסוף``, זהו סיפורו של אדם המבקש לבלוע את העולם בשירה. סוד קסמו של סנדראר הוא חירות החיים וחירות הטפה, הוא התיר לעצמו לומר שירה בחלקי חילוף של רכבות, בלשון העיתונות ובקופצנות של סרט קולנוע, בחספוס מודע לעצמו ובלוליינות לשונית חד פעמית, סנדראר היה לגיבור תרבות של דורו, אך נשאר שקוע כולו ב``חיים``, ולא במה שקרוי ``ספרות``. אולי בשל כך נהפך לאחר מותו ל``משורר של משוררים``. ואולם נם לקורא מן השורה קשה לעמוד מול עירומה המסנוור של יצירתו, מול דרישתה להתחיל הכל מבראשית, מול יומרתה להמציא מחדש את השירה. כלשונו של סנדראר: ``יש לי לחם וגבינה/ צווארון נקי/ השירה מתחילה מהיום``.