“חבר קרוב מתקופת בית הספר סח לי לפני כמה עשורים עד כמה הוא מתפעם מנכונות הדור של שנות ה-30' לצאת ולהלחם, תוך סיכון חיים, במדינה רחוקה רק למען רעיון, כמו אלפי המתנדבים לצד הממשלה הרפובליקנית במהלך מלחמת האזרחים בספרד, זו שבמהלכה נהרגו מאות אלפי אנשים לוחמים ובלתי מעורבים ונגרם הרס נורא. היצירה גרניקה של פיקאסו הפכה אותו לנצחי. מאז ועד לפני מספר חודשים הפרק ההסטורי הזה לא העסיק אותי, עד שמצאתי בתוך המכולה לפינוי אשפה וגרוטאות את הספר הזה של מאלרו. גם הוא היה חלק מספרייתה של מאדי סינטוב ז''ל.
התרשמתי שמאלרו הוא האדם הרחוק ביותר מ"סופר של כורסה". ספריו מבוססים על ניסיון החיים העשיר שלו. הוא היה בעל מודעות פוליטית עמוקה. גם תפיסתו שהאמנות אינה נפרדת מהחיים ומהפוליטיקה הופכת את ספריו, אלה שאינם עוסקים באמנות או בהסטוריה שלה, ליצירות חיות ובועטות. ספרו המפורסם ביותר "חיי אנוש", זכה לסקירה מצוינת של סוריקטה, אך עד כמה שידיעתי מגעת, איש באתר סימניה לא כתב על הספר "התקווה".
מאלרו היה ממקימי האוויריה של הממשלה הרפובליקאית בספרד והשתתף בקרבות בשנה הראשונה למלחמת האזרחים. הספר יצא לאור ב-1937 הוא מעין תיאור מפורט של קרבות הדמים, הכאוס, ההרס וההרג. ניכר שתיאוריו מבוססים על התנסות אינטנסיבית.
יש דרכים שונות להקנות ידע גיאוגרפי: הסופרת סלמה לגרלף עשתה זאת באמצעות מסעי אווזי הבר בשוודיה בספרה "המסע המופלא של נילס הולגרסון ברחבי שוודיה". מאלרו מתחיל את הספר בחילופי נאצות בין טלפני תחנת רכבת במדריד לבין תחנות אחרות בספרד. לפי התגובה – נאצות או ברכות – ניתן ללמוד על איזורי השליטה של הפשיסטים ונאמני הממשלה....
הספר מתנהל לסירוגין בין שדות הקרב באוויר וביבשה לבין שיחות נפש בין מפקדים שונים המציגים קשת של דעות בנוגע לפוליטיקה ולתכליתו של המאבק (מעבר להבסת הפשיזם, או מעבר לכך - מאבק לשינוי מבני שיחסל את דיכוי האיכרים והפועלים). מאלרו מתאר את העושר ההגותי, הרקע השונה של הלוחמים – מבחינה אידיאולוגית ולאומית ולעיתים לא מעטות יורד לפרטים רבים מדי באשר לתיאורים חיצוניים מיותרים, במיוחד שהדמות, אותה תיאר לפרטים, הופכת לעיסה מדממת כעבור מספר עמודים. תיאורי הקרבות/זוועות ארוכים מדי וקשה מאד לעקוב אחר מהלך העניינים. אפשר שזו היתה גם המציאות עצמה- כאוטית ומתעתעת. מאלרו מציג את הסיפור מהצד הרפובליקאי והסיפור מהווה מעין שיר הלל לנכונות ההקרבה של הלוחמים למען הרפובליקה – מתנדבים ואזרחים מן השורה - למרות נחיתותם בציוד ובמקצועיות לעומת יריביהם. דרך דברי גיבוריו, לפחות אלה ששרדו והגיעו לסוף הספר, מאלרו מבקר את התמיכה בלב ולב של הממשלות הדמוקרטיות בממשלה הרפובליקאית לעומת הסיוע המסיבי של איטליה וגרמניה לכוחות של גנרל פראנקו.
הספר נקרא התקווה – אחד הגיבורים מתלבט האם זו תהיה כותרת המאמר שיכתוב בעניין המלחמה (עמ' 37). אך התקווה היא בעירבון מוגבל – היכולת של כוחות הממשלה מוגבלת ועליה להתרכז בהגנת המרכזים החשובים מדריד וברצלונה. בצד התבוסות והנסיגות, כוחות הממשלה זוכים לנצחונות ואולי אלה מעניקים תקווה מסוימת. ההתגייסות המופלאה מקצוות תבל – בני לאומים שונים, אידיאולוגיות שונות ונכונותם להקריב את חייהם למען רעיון צודק מעין כמוהו, מעוררת אצל מאלרו תקווה שהטוב ינצח. בצד העיוורון לגבי תוצאות המלחמה הצפויות, מאלרו שם בפי אחד מגיבוריו את המשפט הבא: "מן האפוקליפסה הזאת אני מסיק מסקנה אחת: המלחמה העולמית ממשמשת ובאה". אפשר שאילו טרח מאלרו, חמוש בתובנה זו, למשוך בדשי מעיליהם של מנהיגי המדינות הדמוקרטיות, אסון כבד היה נמנע.
זה אינו ספר אנטי-מלחמתי. נהפוך הוא. הוא מאדיר את הגבורה וההקרבה למען רעיון נכון, אך מאלרו אינו עיוור להיבטים ההרסניים של המלחמה על הלוחמים לטווח ארוך:
"...השתתפתי במערכות מארוקו. שם עדיין היה משהו מדו-קרב, ואילו כאן, לאחר שהיה של עשרה ימים בקו החזית, הנך נעשה סהרורי. הארטילריה, הטנקים והמטוסים הם הדברים המוכניים ביותר. הכל נהפך לגורליות. מתבצרת בלבך הוודאות, שלעולם לא תחלץ, לאו דווקא מן המערכה, אלא מעצם הווייתה של המלחמה. משול את האדם ששתה רעל העתיד ליתן בו אותותיו רק לאחר זמן מסוים...." (עמוד 238).
מאלרו עבר הרבה בחייו: הרפתקן שחיפש את עירה של מלכת שבא (וטען שמצא אותה בסעודיה), הסתבכות בנוגע לגניבת עתיקות במקדש בקמבודיה והתוודעותו למוראות הקולוניאליזם הצרפתי בהודו-סין ולטבח בקומוניסטים בשנחאי 1927 שתרמו להפיכתו לקומוניסט. ההתנדבות למלחמה בספרד, שם החלה ההתפכחות שלו מהקומוניזם, הלחימה ברזיסטאנס, הפיכתו למפקד כריזמטי וההתקרבות לשארל דה-גול שתחתיו שירת כעשור כשר תרבות. אלה מעידים על חיים אינטנסיביים של מעורבות רבה בנעשה סביבו ונכונותו לשנות את דעותיו עם שינוי הנסיבות, כל זה לצד נהנתנות כמעט חזירית. לאלו המתעניינים בניתוח כתיבתו וחייו של הסופר, ממליץ על המאמר באינטרנט:
The Faithless Malraux by Mark Falcoff
השורה התחתונה: הספר מעניין, אך לוקה בפאתוס מיותר, תיאורי זוועות ארוכים מדי ובלא מעט מקרים נעדר פואנטה. לא קל לעקוב אחר השתלשלות העניינים. אפשר שהתרגום המיושן (מנשה לוין, 1942) מקשה על חווית הקריאה.”
