הסיפורת העברית לדורותיה מרבה לעסוק בעולמו של המתבגר, לחשוף את המרחבים השונים שבהם הוא נמצא ומתקיים, מושפע ומשפיע. חלק ממרחבים אלו הם בית גידולו של המתבגר, בסביבתו המוכרת מינקות, אשר בהם גדל וצמח, לצד חלקם חדשים ו"אחרים" מאלו המוכרים לו. מקומות אלו עשויים להיתפס על ידיו כמקומות אזוטריים, אטרקטיביים ואף אקזוטיים, ולהובילו למנעד רחב של התנסויות נועזות ופורצות גבולות.
את הדרכים שבהן בוחר המתבגר על מנת לחדור למרחבי תרבות זרים לו, כמו גם את גבולותיו התרבותיים שלו עצמו, מבקשת עופרה מצוב-כהן לבדוק; כל זאת לאור ביטויים רבים ומגוונים בספרות של העשור הראשון למילניום, תקופה של שינויים טכנולוגיים מהירים ותכופים אשר מאפשרים נגישות מידית ובלתי-אמצעית לתרבותו של ה"אחר" ועולמו. מצוב-כהן קוראת בעשרה רומנים ישראליים שיצאו לאור בעשור זה ונכתבו על ידי יוצרים ישראליים, בחירה המאפשרת מבט פנורמי מגוון וייחודי. כלי עזר אנליטיים לניתוח דמות המתבגר/ת הישראלי ולהבנת זיקותיו/ה לסביבתו/ה משמשים מושגי יסוד מהשיח הפילוסופי ומענפי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה.
היצירות אשר נבחנות בספר זה הן: אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו"; עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך"; חנוך ברטוב, "מתום עד תום"; אמונה אלון, "שמחה גדולה בשמים"; אשכול נבו, "ארבעה בתים וגעגוע"; סמי ברדוגו, "יתומים"; מרינה גרוסלרנר, "חלומות ראווה"; שמואל בן ארצי, "נוברדוק"; רן יגיל, "אני ואפסי".