“אוסף של שבע יצירות מאת ההוגה הצרפתי הידוע של עידן הנאורות, דידרו.
את הספר פותח מאמר על יצירותיו של דידרו ובפרט על היצירות בקובץ הזה, והוא דוגמה מאלפת לבלבול שאוחז לעיתים בהוצאות ספרים כשהן מפרסמות יצירות "חשובות"; מדי פעם ישנה נטייה די מאוסה לשים בתחילת הספר מאמר ארוך מדי, יבש מדי והכי גרוע - כזה שדורש הכרה עם התוכן שבא בהמשך הספר כדי להבינו.
וכך גם המאמר כאן. אודה ולא אבוש שקראתי אותו רק בחלקו, אחרי כל סיפור של דידרו שסיימתי עברתי למאמר כדי לאתר בו קטעים רלוונטיים לסיפור הזה ולדלות מהם קצת תובנות מרחיבות יותר.
היה עדיף בהרבה לשים קטע העוסק קצת בכל סיפור בסיומו, במבנה מסודר יותר.

בכל מקרה, הסיפור הראשון שפותח את אסופת כתביו של דידרו ממש הוא הארוך ביותר בקובץ, "העוף הלבן". זו יצירה מוזרה קצת, יש לנו מספר על שמספר על אשת סולטן, שחבורת אצילים מרדימה במשך שבעה לילות באמצעות סיפור בהמשכים. כלומר, יש לנו כאן שלושה רבדי סיפור, וזה משהו שיחזור עוד הרבה בקובץ הזה בצורות כאלו ואחרות.
הסיפור העיקרי כאן הוא סיפור הרפתקאות פנטסטי, עם אלמנטים קצת פילוסופיים משום שיש בו דמויות בשם "הפיה אמת", "מוזרות", "השד שקר", "תום לב" וכו' וכו'. אבל דידרו לא באמת מפתח את הדמויות הללו, שאמורות לייצג תכונות, לכדי משהו מעניין או עמוק, והסיפור לא מרגיש מכוון מטרה. יש כאן תזוזה מעניין לעניין והוא מסתיים בהרגשה די רנדומלית, בלי שיהיה לי מושג למה עברתי את מה שעברתי בעמודים הללו.
לא משעמם, אבל מיותר.

הסיפור השני, "גניבת דעת", מתאר מזימה שדידרו היה מעורב בה, להשיג חזרה מהאקסית של שגריר רוסיה בצרפת כמה דיוקנאות שהוא הביא לה במתנה.
יש לסיפור הזה רקע היסטורי ממש כי יש בו אנשים אמיתיים ומצויין באחת מהערות השוליים שדידרו תיאר את המאורע במכתביו לאהובתו, אבל למרבה הצער אפילו עם מאמר פותח של עשרות עמודים, מאגד האוסף הזה לא ראה לנכון להביא כמה פסקאות שיפרטו את הרקע ההיסטורי לקורא שאינו מעורה היטב באצולה הפריזאית של החצי השני של המאה ה18..
כך נשארנו עם הסיפור הזה בלי מספיק קונטקסט, וזה בהחלט סיפור מבדר מאוד, אשר כמו שכתוב במאמר הפתיחה, לא נופל מקומדיות של מולייר.

הסיפור השלישי, "שני החברים מבורבון" מורכב בעיקרו מכמה מכתבים מאנשים שונים שמתארים את סיפור חייהם של ידידי נפש וההקרבה שלהם אחד עבור השני. בסוף דידרו מסיים בקטע קצר קצת מוזר על סוגיה השונים של ספרות לדידו.
מעניין, אבל לא מורכב במיוחד.

הסיפור הרביעי נקרא, ובכן, "זה אינו סיפור", ולמרות שמו הוא דווקא כן אחד.
הוא דיאלוג בו שני הדוברים דנים בשלושה סיפורי אהבה נכזבת וכואבת. האחד עם גבר הגון ואישה רעה, השני עם אישה הגונה וגבר רע, השלישי עם אישה טובה וגבר טוב, אך היא לא מסוגלת לאהוב אותו.
גם כאן יש משחקים בין שכבות הסיפור, עם דידרו גם כשותף בדיאלוג, גם כדמות בתוך אחד הסיפורים, ואנשים אמיתיים נוספים בתור דמויות..
מאוד אהבתי את היצירה הזו, כנראה האהובה עליי באוסף. תיאור נוגע ללב של אהבה ופגעיה.
"ידידי, התמזל מזלו של הנבון מבין שנינו ולא פגש בָּאִשה, היפה או המכוערת, החכמה או הטיפשה, שהיה בכוחה להטריף את דעתו עליו עד כדי כליאתו בבית החולים לחולי רוח. עלינו להצטער הרבה על הגברים, ואך מעט לגנותם. הבה נתבונן בשנותינו שחלפו כמו לא היו אלא רגעים שחמקו מן הרשעות הדולקת בעקבותינו, ושוב לא נהרהר אלא בחיל ורעדה באלימות שמפעילים קסמים טבעיים אחדים בעיקר על נפשות חמות מזג ועל בעלי דמיון לוהט. ניצוץ, הנוחת באקראי על חבית של אבק שריפה, לא ימיט אסון נורא יותר. אפשר שכבר הורמה היד הנכונה להתיז עליך או עלי את הניצוץ הגורלי הזה."

הסיפור החמישי עוסק במעין "נישואים אזרחיים" בין אלמנה צעירה ששנאה את בעלה ששודך אליה לבין הרפתקן, בתוצאות הנישואים האלה ובתפיסות הציבור את האירועים ואיוולת שפיטת ההמון אירוע אחד לאור פרטים בלתי קשורים אליו ונסיבות כאלו ואחרות. יש כאן גם מתקפה על מוסד הנישואים, גם על דעת הקהל.
למרבה הצער לסיפור הזה דידרו צירף במקור המשך, והוא מכין את הקורא להמשך הזה עם סיום הסיפור הזה, אבל ההמשך לא מובא כאן, וכאן הבילד אפ הרעיוני המסקרן שדידרו יצר כאן לא ממומש. אני מקווה שהוא תורגם באוסף אחר של כתבי דידרו בעברית.

הסיפור השישי הוא דיאלוג מעין סוקרטי בין דידרו לבין אישה מיוחסת בקשר לדת ומוסר. מעניין מאוד, כולל התקפה של דידרו על הדתות והתנצחות בדבר מעלותיהן כביכול כמעגנות מוסר, אבל לצד סלידתו האישית מדתות ודעתו שלרוב השפעתן שלילית, הוא מכיר בכך שהן יכולות לעשות המון טוב לאנשים מסוימים, ובכל מקרה הוא מצהיר שאין לו עניין שאנשים יאמינו באתאיזם שלו, כל עוד הוא יכול לחיות כרצונו. אחד מאבות הליברליזם שאנחנו חיים על פיו כיום, חייבים להעריץ את הקטע הזה על כל הטוב שהוא אחראי לו בעקיפין וישירות.
"לא התכוונתי לשכנע אותך. הדת כמוה כנישואין. הנישואין, המביאים אסון על רבים כל כך, הסבו לך ולמרשל רוב אושר; היטב עשיתם שנישאתם זה לזה. הדת, שהעמידה, מעמידה ותעמיד רשעים כה רבים, השפיעה עליכם לטובה; טוב את עושה שאת שומרת את מצוותיה. נעים לך לשוות בדמיונך, לצדך, מעל לראשך, ישות גדולה ורבת עוצמה, הרואה אותך מהלכת על פני האדמה, והרעיון עצמו מאושש את צעדיך. הוסיפי, גבירתי, ליהנות מן השגב הנעלה הנוסך ביטחון במחשבותיך, מן הצופה בך, מן הדגם הנשגב של מעשיך."

הקטע השביעי הוא המאמר "על הנשים". מאמר קצר וקצת מבולבל. אני לא אוהב חשיבה מכלילה לגבי מין שלם, ואין ספק שרוב רובו מכיל תובנות שמתאימות יותר למצב של נשים בתקופה האמורה ולא לימינו. יש בו כדי להאיר על התקופה בה נשים לא היו שוות משום בחינה, ויפה לראות את גישתו המתקדמת של דידרו כלפיהן, אבל לא אקח ממנו יותר מדי.
"מהי אפוא האשה? בעלה זונח אותה, ילדיה נוטשים אותה, אין לה קיום בחברה, הדבקות הדתית היא עוגן ההצלה היחיד והאחרון שנותר לה. כמעט בכל הארצות חוברת אכזריותם של החוקים האזרחיים כלפי הנשים לאכזריותו של הטבע כלפיהן. תמיד נהגו בהן כבילדים נחשלים. בקרב העמים המתורבתים, אין ביזוי שנבצר מן הגבר לבצע באשה בלי שיאונה לו כל רע. הדרך היחידה העומדת לרשותה להשיב לו כגמולו תביא לסכסוך משפחתי ותיענש בחרפה ניכרת פחות או יותר, הכול בהתאם למידת המוסר של האומה."

"אך אל תשכח כי מחוסר שיקול דעת ובהעדר עקרונות, דבר לא יעמיק חדור לבינתן של הנשים מעבר לדרגת שכנוע מסוימת; כי רעיונות של צדק, של מוסר, של חטא, של טוב, של רוע, כל אלה צפים על פני השטח של נשמתן; כי הן שמרו על הערכתן העצמית ועל האינטרס האישי שלהן במלוא המרץ הטבעי להן, וכי אף על פי שהן נראות מעודנות מאתנו, בתוך תוכן הן נותרו פראיות לחלוטין; לפי שכולן ערמומיות במידה זו או אחרת. סמל האשה באופן כללי היא זו המופיעה ב"חזון יוחנן", שעל מצחה כתוב שם סוד. במקום שבשבילנו מתנשאת חומה בצורה, אין בשבילן לרוב אלא רשת קורי עכביש."
בזמן שאני חולק על רוב הפסקה הזו, אין ספק ששני המשפטים האחרונים די נכונים לרוב הנשים שהכרתי.

לסיכום: ספר נחמד, אבל לא מנגיש מספיק את היצירות של דידרו, לא אחיד ברמתו, ומשאיר יותר מדי טעם של עוד. אין ספק שזה לא האחרון שאקרא מדידרו.”