ובו מספרת החתולה על הגעת כלב חדש
יש לנו כלב. אפשר לשאול אם כלב זה דבר הכרחי. אבל אמא ואבא לא שואלים שאלות כאלה. ואם הם היו שואלים שאלות כאלה, אני בטח הייתי האחרונה שאותה היו שואלים.
בקיצור, יש לנו כלב. ככה אומרים, אבל זו בעצם טעות. למעשה הייתי צריכה להגיד: למשפחה שלי יש כלב. יום אחד אמא הביאה אותו, הוא היה על הידיים שלה ואז היא הניחה אותו על השטיח. הוא רִחרח סביבו.
כולם היו רתוקים לַמראה בהתפעלות. אמא ואבא לא הורידו את המבטים שלהם מכדור הפרווה הזה ועיניהם התגלגלו מרוב התלהבות. שני הגדולים התחילו ללכת מכות כדי להחליט מי יהיה הראשון שייקח אותו על הידיים. לי זה ממש הספיק. בשקט גמור עזבתי את הבית.
אתם בטח יודעים, קוראים נכבדים, איך זה: קודם עוזבים את הבית, ואז נעשים רעבים, הרגליים מתחילות לכאוב, בשום מקום אין בנשמע קול מוכר ומעורר אמון, וגם מיטות רכות לא מסתובבות סתם כך בעולם הגדול. בקיצור, למחרת חזרתי. הכלב עדיין היה בבית. ואני קיוויתי עוד זמן רב שהם יחזירו אותו למקום שממנו הביאו אותו. לשווא.
הכלב היה בבית. הוא לִקלק. הוא קיפץ. הוא חלף בריצה מתחת לכיסאות, האוזניים שלו התנופפו באוויר. הכיסאות התהפכו. האוכל עף במטבח, וכל המשפחה כרכרה סביב הכלבלב הטוב, המתוק והחמוד. הכלבלב הטוב, המתוק והחמוד לא התנגד אפילו כשקראו לו כלבלב טוב, מתוק וחמוד. עניין של טעם, אם תשאלו אותי. אפילו כשישן, הכלבלב לא היה שקט. הוא התנשף ומִצמץ ורטט. או שהוא רטן ונבח נביחות קטנות ויילל. אבל הכי גרוע היה שהוא ייבב חצי הלילה בסלסילה שלו.
אבל מי יודע, אולי גם אני הייתי עושה כמוהו אם הייתי צריכה לישון בסלסילה כזאת. לא עבר זמן רב והוא קיצר והקטין את הסלסילה בעזרת השיניים שלו. זה צריך היה להיות רמז ברור, אבל לא. הם פשוט הגיעו עם סלסילה חדשה, שגורלה לא היה טוב יותר.
את זה שהוא מלקלק כבר סיפרתי לכם, קוראים נכבדים, אבל לא אמרתי איך הוא מלקלק. בקול רם! רם מאוד! בטח קשה לכם להאמין שחיה קטנה כזאת יכולה ללקלק בקולניות שכזאת, ששומעים אותה מקצה אחד של הבית עד לקצה השני. אבל אתם פשוט חייבים להאמין לי.
במשך כל השבועות האחרונים איחלתי לעצמי רק דבר אחד: קצת שקט. לצערי, זו תקווה שלא מתגשמת בבית עם כלב. רק כשהוא יוצא לטיול אפשר להשיג כמה דקות של שקט. אני לא יודעת אם אתם אוהבים לטייל כשהצוואר שלכם קשור ברצועה.
הכלב הזה, מכל מקום, הסכים שיקשרו אותו, וכשהוא משמיע קולות מלאי התלהבות, זינק החוצה בכזאת מהירות, שאמא בקושי הצליחה להדביק אותו. סוף־סוף הם יצאו, חשבתי לעצמי, והתיישבתי על הכורסה שלי, הסתכלתי מבעד לחלון ונהניתי מן השקט הנפלא. בקושי נעצמו לי העיניים וכבר נגמר העונג: הוא חזר, תשוש לגמרי אבל עדיין נלהב. הוא קפץ לעברי וניסה לנגב את הכפות המטונפות שלו בפרווה שלי. אבל זה קרה רק פעם אחת. אני לומדת מהר. מאז, בכל פעם שהוא חזר הביתה וניסה לברך אותי, נשארתי לשבת על הכורסה שלי.
האם מישהו מכם, קוראים נכבדים, יודע איזה ריח יש לכלב שחוזר מטיול בגשם? אתם לא יודעים? אני אחסוך מכם את התיאור.
ומה הלאה? הלא ייאמן קרה. התרגלתי אליו. אפילו לריח שלו התרגלתי. אף־על־פי ש… אבל לקוראים נכבדים כמוכם אני הרי לא צריכה להסביר, אתם הרי יודעים עד כמה כלבים מסריחים. גם כשלא יורד גשם. אפשר כמובן לשאול איך יכול בעל־ חיים להתרוצץ כל הזמן כשהריח הזה עולה באף שלו.
בינינו, אני יכולה להגיד לכם שהכלב שלנו בכלל לא מציאה גדולה, כלומר, בעניין הניקיון. זה לא שהוא לא מלקק את עצמו מדי פעם, ממש לא, אבל הוא לא עושה עבודה יסודית. הוא מתנער קצת ומנגב את העיניים. מובן שהוא מתגרד לו בנחת כל היום. לא פלא, אם תשאלו אותי. מי שלא מקפיד על ניקיון צריך להביא הכול בחשבון. כלב מי שלא מבין את זה.
בהתחלה חשבתי: הכלב שלנו עוד ילמד את זה. הוא הרי עוד היה תינוק כשניסיתי ללקק אותו כדי להראות לו איך עושים את זה כמו שצריך. אבל הוא בנה על חתול רב־פעמי. נראה לי שהוא פשוט לא רצה ללמוד לנקות את עצמו. עד היום הוא לא רוצה. אני לא רוצה בכלל להעלות על הדעת איך הוא היה נראה אם אמא או אבא לא היו שמים אותו מדי פעם מתחת לברז ומסבנים אותו. זה נשמע חסר רחמים, אבל זה רק נשמע כך. מה הייתם עושים, קוראי הנכבדים, אם שום דבר אחר לא היה עוזר?
אז מה אתם אומרים? אתם לא רגילים שקוראים לכם "קוראים נכבדים"? תיארתי לעצמי. אבל דווקא מוצא חן בעיני לקרוא לכם "קוראים נכבדים". יש לי שלוש סיבות טובות לכך: קודם־כול, מה פתאום שאפנה אליכם כאילו אנחנו חברים, כשאני אפילו לא מכירה אתכם, קוראי הנכבדים? שנית, אני עושה זאת למען היופי. יופי ללא דופי. "קוראי הנכבדים".
זה נשמע כל־כך יפה. לנו, החתולים, יש פינה חמה בלב ליופי ללא דופי. זה עניין חשוב ביותר, וגם עקרוני, שמבדיל בינינו לבין כלבים, למשל. ושלישית, אני מתעבת סיבוכים מיותרים. אתם נאנחים אנחה עמוקה, קוראי הנכבדים? אתם מבינים לְמה אני מתכוונת? תארו לעצמכם, אדונים וגבירות נכבדים, שהייתי אומרת סתם: "אתם נאנחים?" זה נראה קצר מדי.
נסו לחשוב על ניסוח מעין זה: "האם נאנחְת, קוראת יקרה, למשמע דברי?" או "האם אתה, קורא יקר, נאנחְת למשמע דברי?" אני מבקשת לחסוך מכם את הסיבוכים האלה. חוץ מזה, כשאני חושבת עליך או עלייך, אני רואה אתכם בעיני רוחי יושבים בדד על הכיסא, או שוכבים על המיטה. ואם אינכם לבד, אלא בשניים או אף בשלושה, ואפילו יותר, כדי לקרוא את דברי בספר הזה?
בעצם, כשאני חושבת על זה, הייתי צריכה אולי להגיד "אתם" או "אתן". אבל אני מעדיפה לקרוא לכם "קוראי הנכבדים". בכתיבה זה הרבה יותר קל מאשר בדיבור. אני יודעת שיש לי קוראים ויש לי קוראות, אבל האם אני יודעת מי אתם? לא ולא. בשבילי אתם, כמו שאומרים, "חתול בשק". אני מאושרת שאתם, קוראי הנכבדים, קוראים את הספר שלי (אני רק מצטערת שמדובר בסיפור על כלב, כי אמנם זה יכול להיות סיפור טוב, אבל לא סיפור מצוין. בינינו, התחלתי עם עניין הכלב כדי שהוא יהיה כבר מאחורי).
ובין אם אתם בני שבע או
בני שבע־עשרה, עליכם להתרגל לכך שבעת הצורך
יקראו לכם "קוראים נכבדים".
אבל אני מבקשת להגיע סוף־סוף לעצם העניין, ועצם
העניין הוא לא דיון בכללי הנימוס, אלא כלב.
בעצם, לא כלב באופן כללי, אלא הכלב: הכלב שלנו, למען הדיוק. כמעט ואמרתי הכלב שלי. אבל רק כמעט, כי רוב הזמן אני מאושרת שזה לא הכלב שלי, אלא הכלב שלהם.
