באחד הימים בתחילת מאה זו יושב לו בצהריים מנדרין סיני מתחת לשמשיה שמחזיק משרתו, ומסתכל בשני אנגלים, המשחקים טניס. אין הוא מניד עפעף, רק ידו מניעה בעדינות את מניפתו לפני פניו, לצנן את מצחו. האנגלים מסיימים את משחקם ויוצאים מזיעים ואדומי פנים ממגרש הטניס, והוא פונה אליהם בערך בלשון זו:אדונים נכבדים, אנא תרשו לי:ברוב חוצפתי אינני יכול להימנע מלספק את סקרנותי. אני מבין שיש לפעילותכם תכלית, ויש סיבה לכך שכדורים אלה צריכים לקפוץ בצורה זו דווקא ולא אחרת. מה שקשה לי להבין הוא מדוע אתם, אנשים הניראים אמידים לגמרי, לא שכרתם שני פועלים שיקפיצו כדורים אלה במקומכם?