“י. פרייליך כותב ביידיש תורגם ע"י מ. ארם ב - 1962.
בסיפור קצר זה מנסה הסופר מצד אחד להאציל הוד וגבורה על מחנה הקנאים שבו נמנו אלעזר בן שמעון, יוחנן מגוש חלב, חנן בן חנן, לאומת מי שנראה בעיניו הבוגד בעמו יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). הסופר שקרא את כתביו של יוסף בן מתתיהו ומצא בהם את הפרדוקס בין הכבוד שרכש מתתיהו למעשה הגבורה של הקנאים לאומת הבוז והזעם שלו כלפיהם מצד שני, מפרש את הסתירה הזו באורך פסיכולוגי, כאילו הבוגד מצטער על בגידתו, מתייסר עליה ובכך נפשו חצויה בין פקודתו של אספסינוס קיסר ואחר כך בנו טיטוס, אשר הטילו עליו לכתוב על מלחמת רומי ביהודים לבין זיקתו היהודית והאהבה לעמו. בצד חיבוטי הנפש של יוסף מפרש אותו הסופר כטיפוס שחייו יקרים לו יותר מכל ועבור חייו הוא מוכן לבגוד בעמו. סיפור המעשה המקופל ב"מצדה ורומי", אינו אלא הבעת דעה היסטורית המציגה את "בגידתו" של יוסף בן מתתיהו כגורם מרכזי בנפילתה של ארץ ישראל על ידי הצבא הרומאי, אלא שחורים עמוקים של עובדות היסטוריות, שלא מצאו את מקומן בסיפור, אם ביודעין ואם בשוגג מפריחות לחלוטין את המעשה כולו ומותירות את התחושה שכל החיבור הזה אינו אלא פלסתר של הבעת דעה ותו לא. הסופר לא נוגע ולו במילה אחת במלחמת האזרחים של היהודים בינם ובין עצמם, בין אלה שצידדו במשא ומתן עם רומא על מנת להשכין שלום לבין הקנאים שדרשו מרד, מלחמה לחיים ולמוות כנגד רומא. מילה אחת לא כתובה על ההונאה של הקנאים את האדומים שיסייעו להם לפרוץ לתוך ירושלים להרוג את השומרים ואת הכוהנים הגדולים, מילה אחת לא נכתבה על קציר הדמים הקשה שהיה באותו לילה, 8,000 איש איבדו את חייהם ומכאן נפילתה של ירושלים בידי צבא רומא, לא היה עניין שבספק אלא עניין של עיתוי. וכאשר הגיע צבא אספסינוס אל מול חומות ירושלים וכאשר יוסף בן מתתיהו ידע כבר את העתיד להתרחש והוא ביקש לדבר אל העם ולשכנעו לעצור את המרד למען לא יקופחו חיי אדם לשווא, הוא זכה בקריאות בוז ובאבן שהושלחה לעברו על ידי אחד הקנאים. אבל הסופר מעדיף להכפיש את רודף השלום יוסף בן מתתיהו ולהאדיר את שמם של יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן שמעון הקנאים, שלמעשה נלחמו זה בזה כדי לתפוס את השלטון על ירושלים. אותו יוחנן "הגיבור" שהזעיק לירושלים 20,000 חיילים אדומים בטענה שהמתונים שבתוך העיר מתכוונים להסגיר את העיר לידי הרומאים. מה אם כן מלהיב את הסופר י. פרייליך ? הגבורה הגדולה לכנות כבוגדים חפים מפשע שלא מצטרפים אליו למלחמתו ולהרוג אותם על לא עוול בכפם, הגבורה האידיוטית של הקנאי הסס אלי קרב למרות חוסר הסיכוי שלו לנצח. מה מלהיב את הסופר ? הגבורה של אנשי מצדה שקיבלו את הקנאים לתוכם ומצאו את עצמם נשלטים על ידם, וכאשר ראו מלמעלה את גייסות צבא רומא מקיפים את מצדה, הבינו את אפס סיכוייהם להחזיק מעמד וגזרו על עצמם מוות בידי עצמם. כבוד העם קודם לכל ! עדיף המוות על פני העבדות ! עדיפה בת ציון המתה בטהרתה בידי עצמה על זו שתימכר כזונה בבית אספסינוס ! והמנהיג גזר את גזרתו, נפש חיה לא תיוותר, החפצים בחיים והמעדיפים למות מות גיבורים, כולם ימותו יחד ולא יישאר שריד ופליט מאנשי מצדה.”