“בסביבות שנת 1880, באיזה שהוא מקום באוקראינה, חלם אבי סבי, שמואל חלום מוזר; בחלומו הופיע אדם זקן בא בימים ולו זקן לבן, ופנה ואמר לו: רבי שמואל, קח את רחל אישתך, ואת ילדיך הרכים, ולך אל המקום אשר אראך,הוא פלסטינה , היא ארץ ישראל.
מסטול מלילה של חלומות וסיוטים, קם ר׳ שמואל בבוקר כולו אחוז בהלה, מה זה החלום הזה?
בלילה לאחריו, שב ופקד אותו, אותו החלום, למחרת בבוקר , כבר לא יכול היה ר׳ שמואל להתאפק, ורץ לרבה שלו לקבל את עצתו.
הרבה, אשר הבין שהאיש שבא אל ר׳ שמואל בחלום, לא היה אחר מאשר אליהו הנביא, ולכן ציווה על אבי סבי, לאסוף את מטלטליו, ולהעמיס את אישתו וילדיו על עגלה קטנה רתומה לחמור, וכך יצא ר׳ שמואל לדרכו לכיוון ארץ ישראל. המסע נמשך כעשר שנים, בדרך נולדו לו ילדים נוספים, בת אחת נישארה בבירות נישאה ליהודי לבנוני ופתחה בית הרזח ליד נמל בירות, בת שניה נישאה לקפטן אנגלי ועזבה את המשפחה והתיישבה בסאות׳המפטון, והשאר המשיכו בדרכם אל פלסטינה היא ארץ ישראל. בשנת 1890 הגיע סבא שמואל למושבה הצעירה מטולה והתיישב בה, לאחר שלא צלחה דרכו להשיג חלקת אדמה שם, עזב את מטולה והתיישב במושבה הצעירה ראש פינה, ושם נולד סבי, ולאחריו אבי. כך ניצלה משפחתינו מהכחדה בשואה.
ממשפחת אבי הענפה שנשארו באוקראינה לא נותרה נפש חיה!
ספור זה הבאתי כדוגמה כיצד המזל שיחק לאחד ולשני לא שיחק.
לא היתה זו שאלה של בחירה, פשוט, ליהודים לפני המלחמה לא היתה פתוחה הדרך לבחור
בין מקומות להתיישבות מחדש, גם האמונה השיקרית, שהיהודים יכלו לבוא להתיישב בארץ ישראל
כמה שרק יוכלו,היא אמונה שלא היה לה בסיס הסטורי, היהודים יכלו לבוא, אבל במנות קצובות.
בשלב מסויים עד מלחמת העולם הראשונה, שערי ארה״ב היו פתוחים להגירה, ואכן מיליוני יהודים עברו לגור שם, אך גם שעריה נסגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכך נחתם גורלם .
מבוא זה נועד רק כדי להסביר ששאלת ההישרדות בזמן השואה , היתה תלויה באדם, במזלו, בתושיתו, ובכח הסבל שלו. הרב מתו, הומתו, נכחדו, מעטים, זכו לשרוד את איימי השואה, ופפירבלט היה אחד מהם.
ספרו הוא סיפור מתח לשמו!, ניקרא בנשימה אצורה, אני לדוגמה לא עזבתיו עד שסיימתי את קריאתו.
אני חושב שרב הקוראים ינהגו כמוני.
טוביה.”

“טוב, הספר הזה הוא של סבא שלי.
אני רק בת 10 ולכן עדיין אסור לי ליקרוא אותו אבל סבא שלי כל הזמן מספר לי סיפורים על דברים שעברו עליו שם ולדעתי זה ספר שכדאי לכל אחד מכם ליקרוא. יש עוד מלא ספרים שאפשר ליקרוא על השואה, אבל כששומעים סיפור ממישהו שהיה 900 יום במחנות אושוויץ, בגטו וורשה ובמצעד המוות ושרד! ועבר דברים כל כך קשים שלא כל אחד היה עובר אותם ונישאר בחיים עד היום!
אני ממליצה לכם ליקרוא את הספרים על השואה שאנשים שהיו בשואה כתבו כי לישמוע את הסיפור ממישהו שבאמת היה שם ועבר את זה זה הרבה יותר אמיתי, מרגש ואמין מאשר מישהו שפשוט יודע מה קרה וכתב על זה ספר וגם לכל אחד שעבר את השואה יש סיפור אחר ודברים אחרים שהוא עבר.
שיר, הנכדה של כותב הספר: "מבריח הקרפיונים מאושוויץ"
מרדכי פפירבלט.”

“צריך לקחת נשימה עמוקה לפני שמתחילים לקרוא את הספר "מבריח הקרפיונים". כל מילה בה אנסה לתאר את הזוועות המתוארות בספר, תהיה דלה מידי. הסופר מתאר כמו ביומן אישי את כל חוויותיו מאז תחילת מלחמת העולם השניה, דרך הגטו עד למחנות אושוויץ בהם נכלא. מעודי לא קראתי "ספר שואה" כ"כ קשה ומזוויע. לקראת סוף הספר הסופר מספר על צעדת המוות. אני מודה שזה היה כבר יותר מידי בשבילי, וכאשר התחלתי לחלום על אושוויץ בלילה (בחיי), עשיתי קצת הפסקה בקריאה. סיימתי את הספר קצת לפני יום השואה האחרון, שהיה יום השואה הכי קשה שהיה לי.
הזכרון של הסופר הוא משהו יוצא דופן, הוא מציין שמות ותאריכים כאילו זה קרה אתמול.
ההערה היחידה שיש לי לא קשורה לסיפור עצמו, אלא לעורך הלשוני - כמויות התחביר ושגיאות הפיסוק בספר הן רבות מאוד, וחבל.
בסה"כ ספר שאי אפשר להניח מהיד.”