“אייכנדורף (1778-1857) היה סופר גרמני יליד פרוסיה, אחד ממייצגיה הבולטים של התרבות והרומנטיקה הגרמנית. הנובלה "מחייו של לא יוצלח" פורסמה בשנת 1826 והיא מהמפורסמות ביצירותיו.
הדובר בנובלה הוא צעיר גרמני עני, בנו של טוחן, שאביו נוזף בו על בטלנותו והימנעותו מעבודת הטחנה. הבחור מחליט לצאת למסע אל הלא נודע, כמעט חסר כל, עם כינור באמתחתו ושמחה בלבו.
בדרכו פוגש גיבורנו בשתי נשים ממעמד האצולה, והן לוקחות אותו אל הארמון בווינה, בו הוא מועסק מיידית כעוזר גנן, ולאחר מכן מקודם לתפקיד גובה המכס. הבחור מתאהב נואשות ברוזנת הצעירה והיפהפייה, מחזר אחריה בסתר עם מחוות רומנטיות עלומות-שם וביישניות, אך כעבור תקופה הוא מתאכזב ונואש כליל, ושם פעמיו אל הדרך פעם נוספת, ללא פרוטה, מנגן ושר ומשתוקק להגיע לרומא.
כאן העלילה מסתבכת; הוא נחטף על ידי שני ציירים, הופך למשרתם ואף לידידם. איכשהו הוא מוצא את עצמו בארמון אחר, רחוק, ומקבל יחס של אציל. עקב סיבוכים נוספים, גם משם הוא בורח, והפעם מתגלגל לרומא, לבדו, נפגש עם צייר נוסף בן ארצו, שעוזר לו ומדריך אותו, עם חבורת סטודנטים עליזה והומה, ועם החדרנית מהארמון של אהובתו, המוסרת לו סוד מעניין. לאורך כל המסע, הבחור לא מפסיק לפנטז על התאחדות מחדש עם הרוזנת הצעירה בה הוא מאוהב, ומקבל רמזים פה ושם על רגשותיה כלפיו או על מקום המצאה והדרך אליה.
זהו למעשה רומן פשוט וקצר, האופייני מאוד לזרם הרומנטי בתרבות הגרמנית של המאה ה-19. כמעט כמו בסיפורי מעשיות סטייל "האחים גרים", יש כאן נווד מזמר ועני, המתאהב בבת אצולה יפה, אהבה נכזבת ובלתי ניתנת למימוש מפאת הפער המעמדי. הדובר הוא צעיר טוב לב, רגיש והגון. הוא מנגן ושר, חולם חלומות, מהרהר בנוסטלגיה על כפר מולדתו, נכסף אל מושא אהבתו. הוא איננו שאפתן או בעל אידיאלים מיוחדים. הוא מאוד אימפולסיבי ומוחצן רגשית, ולא חל בו כל שינוי פנימי במהלך הנובלה.
אף על פי שהעלילה פשוטה, הקריאה לא הייתה לי פשוטה כלל ועיקר. אחת הדמויות החשובות בנובלה היא הסביבה; המספר מפליג בתיאורי הנוף הפסטורלי, המורכב מהרים, מעמקים, מיערות, מנהרות, מגינות, מערים מופלאות, ארמונות, פרפרים, דבורים, ציפורים... תיאורי הנוף משקפים ומשמשים כתפאורה למצבו הנפשי של הדובר, כמובן. הם יפים מאוד ודורשים שימת לב מרובה שכן הספר עמוס בהם, דבר שהקשה עלי וגרם לי לקרוא באיטיות מוגזמת; כשאני קוראת, אני מדמיינת לעצמי את הכתוב כאילו אני צופה בסרט. במקרה הזה, מוחי עבד קשה להמחיש לעצמו את הסביבה האירופאית השופעת.
גיבור-משנה נוסף בסיפור הם שירי העם, אשר מוסיפים לתכונתו כסוג של סיפור עממי. במהלך השתלשלות העלילה משובצים השירים אותם שר הגיבור, או אהובתו היפה, או אחד הציירים. עניין זה מקל, מצד אחד, על זרימת הקריאה, שכן השיר מהווה אתנחתא מהעלילה עצמה; אך בשלב מסוים כבר התחלתי לחוש בהצפה מטרידה, שכן התמימות שברומנטיזציה והאווירה הרגשנית נחוו אצלי כמוגזמים ובלתי ראליים.
למרות ערכה החברתי-פוליטי הקל, וערכה התרבותי-היסטורי הגדול יותר, איני יכולה לומר שהנאתי מהנובלה הייתה גדולה. עד עמ' 70 בערך הסיפור לא מתרומם לכדי הבטחה כלשהי, ומזל שהעניינים בשלב זה מתחילים לסקרן והעלילה תופשת תאוצה מסוימת, תוך כדי שילוב של ציפייה, מסתורין ואף מתח.
פתח הדבר של ד"ר עמוס נוי מעניין ומאיר עיניים, אך לדעתי חייב לבוא כאחרית דבר, שכן אחרי הקריאה בנובלה הוא מחלחל פנימה ומובן בשלמות, דבר שאין סיכוי שיקרה כך לפני הקריאה.
שורה תחתונה: מי שאוהב את הז'אנר הגרמני הרומנטי, ייהנה מנובלה קצרה וחביבה, המתאימה במיוחד ללימודי הספרות בתיכון.”