“אוי, הספר הזה מתוק.
הוא מתאר, בעזרת הכתיבה הנהדרת של חוה חבושי, את תהליך ההתבגרות של כל ילד\נער נורמלי. את ההתחלה, הרגשות, ההתלבטויות, חוסר ההבנה, בצורה כל כך רגישה ומדהימה -
מגיע לה צל"ש.

אבל, בקושי יש סיפור. הכל, הכל, כל הספר הזה, הוא תיאור של תחילת גיל ההתבגרות. ממש אין סיפור. וזה קצת מעצבן.
הוא דביק להחריד, לא זורם במיוחד, ומרגיש קצת מאולץ.
ולמה? כי כשמדברים על ההתבגרות שלנו, צריך ליצור התרחשות, עלילה ; סיפור - משהווווווווווווו - כדי שלא נרגיש שאנחנו קוראים סיכום של פסיכולוג לפני שהוא מקבל את התואר.

חווה עשתה משהו שבאף ספר שאי פעם קראתי - וקראת הרבה - לא הצליח הסופר לעשות. לא במידה כזו. לא בדרך כל כך טובה.
הרגשתי כאילו חוה כותבת את מה שהרגשתי בעבר על דף נייר.
דברים שלא הצלחתי לנסח בעצמי, לא הצלחתי להבין, לא הייתי בטוחה בכלל מה אני מרגישה - היא כתבה על הדף.
היא לא מצאה פתרון. היא לא שכנעה אותי שהכל וורוד, שהכל יהיה בסדר. היא לא פתרה שום בעייה שהציגה בספר. היא לא שגעה אותי עם אחד הנאומים הטפשיים של כל אנשי החינוך במערכת, אלו שכבר יוצאים מכל החורים ובאמת נמאס לשמוע. כי אני יודעת שלא בהכרח יהיה בסדר. ואני יודעת שלא הכל תלוי בי. ואני יודעת שלא הכל וורוד. ואני יודעת שלפעמים אין פתרונות.
והיא פשוט כתבה את זה. והיה טוב לשמוע את זה סוף סוף.
אפשר לומר שזה היה מחזק באיזשהו מקום. אישור למשהו שכל הזמן חשבתי, ואף אחד לא היה מוכן להגיד שהוא נכון.

***

"בינתיים תזכור," אמרה, והחזיקה בפנים שלי מולה ביד יציבה,"תזכור שתמיד תמיד, גם כשנדמה לך שלא, גם במצבים הכי קשים ומוזרים, אני אמא שלך ואני אוהבת אותך. מאוד מאוד אוהבת אותך. מה שלא יהיה, ילד שלי, אני מבטיחה לך שקודם כל, ולפני הכל, אני אמא שלך."

***

אני חושבת שמגיע לה כל הכבוד רציני.
אני לא אגיד שהוא ספר מעולה וגם לא ספר שחובה לקרוא. אבל הוא ספר טוב, והוא מומלץ לכל מתבגר - שיש לו מצברוח לקרוא ספר דביק ואמיתי - שהחיים שלו טיפה קשים, ומתמודד עם כל מיני דברים שחייבים לעבור לבד, לבד לגמרי, אולי חוץ מספר.”