המחשבה על כך שאולי נאלץ להשאר תקועים בבית הקברות במשך כל הלילה, פעלה את פעולתה. אני לא מאמין שיש ילד בעולם שהיה שמח להשאר בלילה בבית קברות. אני גם לא מאמין שיש הרבה מבוגרים שישמחו לדבר כזה. בהתחלה לא העזתי להרים את הראש. עכשיו, מחוץ למחבוא, שמעתי את הקולות הרבה יותר טוב, אך עדין לא הייתי מסוגל להפריד בין הצלילים למלים. אלה באמת היו מין מלמולים, מלמולים מוזרים. כאילו מישהו דבר אל עצמו בין הקברים. כאילו מישהו התנצל בפני מישהו אחר על משהו. על מה? אני מקוה שדנה פישמן והאח המגעיל שלה יוסי למדו לקח: לפעמים כשלא סותמים את הפה - כל העולם צוחק עליך.