לו צויר דיוקנה של קליו באמצע המאה התשע-עשרה, היה הצייר מעלה על הבד דיוקן של עלמה בסגנון רומנטי, אך עם זאת ריאליסטי, ברוח ציוריו של בוגרו, או, מוטב, של אנגר.
לו חפצנו בדיוקנה כיום, היינו פונים אל צייר בשיעור קומתו של פיקסו, לפחות. למעשה, ציורו "נערה מול מראה", הוא-הוא הדיוקן שהיינו רוצים בו. באותו ציור מפורסם, שיקפו פיקסו בעת ובעונה אחת את המתחולל בנפשה של הנערה ואת דמותה מבחוץ מזוויות ראייה שונות - אף שלמעשה אדם אחד לא היה יכול היה לראות מראות אלה אלא בזמנים שונים - וכל זאת בשעה שהנערה מתבוננת בבבואתה שבמראה.
לו הופיע דיוקנה של קליו על שערו של ספר זה, שתוכנו נכתב בהשראתה, הייתי בוחר בציור זה של פיקסו, שכן הוא מייצג בדיוק רב את המורכבות הכרוכה, לדעתי, בכתיבת היסטוריה.
בדומה לפיקסו, על היסטוריונים להציג בסינתזות שהם עורכים בעת ובעונה אחת הן את זוויות הראייה הרבות שרווחו בעבר, הן את המעשים שנעשו כתוצאה מהן, והן כיצד נראו הללו לאחר מכן בעיני הדמויות הפועלות באותם ימים ובעיני צופים בתקופות מאוחרות יותר (...)
בדומה לנערה הצופה בבבואתה במראה, כך גם על ההיסטוריון לשוב ולשקול מחדש את ההנחות שהוא מניח בעת שהוא מנתח את העבר, ולהיות מודע לקישורים ההסבריים שהוא טוען להם.
בדיוק כשם שפיקסו עיוות את האחדות המדומה של התפיסה כדי להציג את המציאות כפי שחווה אותה האדם המודרני, כך גם על ההיסטוריון בן-ימינו להציג את הסינתזות שהוא עורך במרב המורכבות האפשרית במסגרת של תפיסה התנהגותית.
כשם שעליו להסיק את העובדות בשים-לב למורכבות התנהגותם של בני-אדם שחיו בעבר, כן עליו לצרף את העובדות זו לזו בדרכים חדשות שתשקפנה במדויק אותה מורכבות שבהתנהגותם.
רק אם יתור אחרי צורות חדשות להצגת הדברים, יוכל ההיסטוריון לכתוב היסטוריה מורכבת דיה שתאפשר לו להגשים את יעדו הכפול - לנתח במדויק את העבר ולהוציא מתחת ידו יצירה שתהא לרוח תודעתו המורכבת של הקורא המודרני.

שם הספר
דת ומדינה - היבטים פילוסופיים
עיון ב'הקדמות' של קאנט
רציונליזם ואמפיריציזם
על שוויון ואישוויון