מלך-תרנגולת הם קראו לי. גרוע מזה, מלך-אישה. פחדן הייתי בעיניהם, הססן, בוגד. אין הם יודעים כמה אומץ לב דרוש היה כדי לא להילחם, כמה קל ופשוט לאין ערוך היה להניף את החרב. את אלוהי מול אלוהי הנכרים העמדתי פנים אל פנים, רוח מול רוח, אמונה מול אמונה. טוענים נגדי על שהנחתי להם להיכנס למקדש האלוהים חמושים בנשקם, וכי איזה נשק זה, ברזל ופלדה מול צלם האל? כדורי רובים מול ריקודם הקדוש של הכוהנים? סיכנתי הכול כדי לזכות בכול ואלוהי לא שעו אלי. חרבו של הספרדי ניתצה את ראשו של קֶצָ'אלְקוֹאָטְל, רסיסי אבן חדים ניתזו על סביבותיו, רגליהם היחפות של הכוהנים שתתו דם.
האם במלחמה אנו? קראתי להם ואיש לא הבין את דברי. לא למלחמה הזאת כיוונתי. עכשיו הם לוחמים ודבר לא יעמוד בפניהם. כהיחלץ פקק מבקבוק נחלצו צבאותיו של סִיהוּאַקוֹאַטְל, צבאותי שלי, בזרם אדירים הם שוטפים וגואים, את כל המתח האצור בגופם הם פורקים עכשיו, שועטים קדימה, אל תוך מחנה הספרדים הם מסתערים בחרבותיהם, בגופם הם עוצרים את מטחי התותחים.
מלך-אישה; מי יבין את גודל החרפה, את גודל החרטה. אני צריך הייתי לעמוד בראש חילותי, כמו בעבר להוביל את המערכה, כמו הטְלָאטוֹאָנִי שהנני, שהייתי תמיד, אני מוֹקְטֶסוּמָה הגדול. שלוש מאות שבעים ואחד שבטים ומדינות נתונים למרותי, מהאוקיינוס המערבי עד לים הצפוני ארץ גדולה משתרעת, עד מיצרי ים הדרום הגיעו צבאותי. ביד חזקה משלתי ובמידת הרחמים, מלחמות הפרחים סיפקו את הדם הדרוש לקיום השמש במהלכה. רק שאני אינני עוד מי שהייתי. הרעל שטפטף הספרדי באוזני הפך אותי לאיש אחר. אלוהים אחרים הביא אתו ותרבות חדשה, וזו משכה את לבי, להוותי ולבושתי אני מודה בכך. סקרן הייתי וצמא דעת ואלה היו בעוכרי. להעמידו במבחן ביקשתי, להעמיד את האלים במבחן. בן תמותה אינו רשאי להעמיד את האלים במבחן. עכשיו אני מבין זאת, עכשיו מאוחר מדי.
מלך-אישה הם מכנים אותי והנה רק הנשים נותרו עמדי. רעייתי סוֹצִ'יטֶל ובתי האהובה איזבלה, שוב אין שמה איזבלה, היא חזרה להיות נסיכת אָנָאהוּאַק אנה-בל, השם שניתן לה בלידתה. הן מרחפות מעלי, תומכות בי מימיני ומשמאלי, מתחננות שאתיר להן לשלוף את החץ מבשר ירכי. עדיין אפשר להציל הן לוחשות על אוזני, אינך פצוע פצעי מוות. משרתי, רופא המלך שהוזעק אלי, השרים הנאמנים שנשארו עמדי, מחרים מחזיקים אחריהן. הרשה לנו לחבוש את פצעיך, להניח עליהם את הרטיות עם סמי המרפא, ואני אינני מניח להם לגשת. פצעי מוות נפצע לבי, וללב אין רטייה.
גם מָלינָלי כאן עמי, דוניה מרינה בפי הספרדים, אשת חיקו של הכובש. "הלשון" הם מכנים אותה, בלעדיה לא היו מבינים את שפתנו. בלעדיה לא היו מכירים את מנהגינו. במחיצתי היא חוזרת להיות מָלינָלי טֶנֶפָּל, כשם הרוח והעשב שעל שמם היא נקראת. היא רוצה לדבר, לסליחתי היא מפללת, צִ'ינגָדָה, רועדות שפתיה, אי צ'ינגָדָה, הארורה. אבל אני איני רוצה לשמוע. כך או אחרת כולנו בגדנו, מי בעמו ומי באמונתו, מי באלוהיו ומי באנשיו, ובגידתי שלי הגרועה מכולם.
חזרי אל אישך, ילדתי, אני לוחש באוזנה. שובי אל הקפיטן שלך כי שם מקומך עתה. את תישארי בחיים, לגבי האחרים אינני יודע. אם יישאר מי מהם בחיים תדעי שכך רצו האלים. אנכי, גורלי נגזר.