את הרעיון להוצאת הספר העלה לראשונה הפרופ' שמעון זנדהאוז, חבר מועצת הפיס לתרבות ואמנות. לאחר דיונים רבים החליט מפעל הפיס לאשר את ההוצאה. מה ששיכנע את המועצה היה מסמך שהביא עמו הד"ר גדעון עפרת - פסקה מהמאמר "ירושלים הבנויה" שכתב הפרופ' בוריס שץ ב-1924. באותה פסקה מתאר שץ את אירועי ה-100 לבצלאל, שיתרחשו 82 שנים מאוחר יותר. "הרוצה אתה לקרוא על דבר שץ? קח את הספר 100 שנים לבצלאל, שחובר על ידי קבוצת חכמים לכבוד חג היובל השני של בצלאל. שם תמצא ידיעות מדויקות אודותיו. לספר הזה שלושה כרכים. הכרך הראשון מוקדש כולו לו. שם מודפסות אגרות, תעודות ותמונות יקרות המציאות...".
זנדהאוז אמר כי מעולם לא הוקצה סכום כזה לספר בישראל. "ייחודו בכך שהוא אינו מתאר את המפעל הזה במלל, אלא הטקסט הוא דברי הסבר ל-1,726 תמונות שנותנות חתך ויזואלי של התקופה". זנדהאוז הוסיף כי העבודה על הספר ארכה כשנתיים וכללה איסוף, מיון וקטלוג חומרים. התמונות נלקחו מאוספים פרטיים וממסדיים. "עד כמה שזה נשמע מדהים, לבצלאל אין ארכיון", הוסיף זנדהאוז. "החומרים שנאספו במשך העבודה על הספר ישמשו בסיס להקמת ארכיון מסודר. חברה שלא יודעת להתייחס בכבוד לעבר שלה, העתיד שלה מוטל בספק".
טרטקובר דיבר אחרי זנדהאוז והסביר את החלוקה לשלושה כרכים. שלושתם נסובים בעצם על שלושה אישים מרכזיים בתולדות האקדמיה: בוריס שץ המייסד, מרדכי ארדון שניהל את האקדמיה בשנים 1940-1952, ודן הופנר, שמונה לתפקיד ב-1964 ואותו מגדיר טרטקובר כדמות החשובה ביותר, "שיצרה את המהפך בחשיבה של בית הספר מעיסוק בקראפט לעיצוב". הספר כולל טקסטים מקוריים של שלושת המנהלים ושלושה מאמרים של הד"ר גדעון עפרת על כל אחת מהתקופות. הוא כולל גם לוח כרונולוגי שמספר על האירועים שהתרחשו בבית הספר בתקופות השונות ואינדקס מפורט.
"הספר עוסק במצוינות ורוצה להראות איך בוגרי בצלאל נמצאים בכל חלקי התעשייה הישראלית", הוסיף טרטקובר. "למעלה מ-13 בוגרי האקדמיה הם חתני פרס ישראל באמנות, כולל פרס ישראל שקיבל המוסד עצמו ב-1958. המטרה, מבחינתי, היתה לאצור את המיטב של כל המחלקות של בית הספר וזה הפרויקט החשוב ביותר שעסקתי בו בקריירה שלי".