"מרתה ונעמי" הוא ספר יוצא דופן. הוא מגולל את סיפורם שך שתיים שהן אחת: מרתה - ילדה יהודייה בבודפשט הכבושה בידי הנאצים, שהצליחה לשרוד את מוראות אותה תקופה כשהיא אוחזת אוחזת בידו של אחיה בן החמש שנותר עמה; ונעמי - שעלתה ארצה, נקלטה בקיבוץ, הייתה לקצינה בצה"ל ובנתה את יחידת השוטרות של משטרת ישראל. רק ליד האנדרטה לזכר הנרצחים בברגן - בלזן, מצבת הזיכרון היחידה לאמה ולמשפחתה, הבינה מחברת הספר, נעמי שדמי, כי מרתה ונעמי אחת הן, וכך אמרה שם: "הנה אני עומדת מולך, אמא, נמצאת אתך בכל נפשי ומאוד. אני זוכרת את חיבוקך האחרון ואת צליל קולך, שומעת את המילים שאמרת לי: 'מרתה, את כבר ילדה גדולה, ילדה אחראית, אני בוטחת בך'. משפט זה ליווה אותי כל חיי. הנה אני נמצאת כאן איתך, אמא, כנמיגת מדינת ישראל, כמפקדדת השוטרות. לא אכזבתי אותך, הרי את סמכת עליי. אספתי את רסיסי חיי מתקופת השואה, התגברתי על המשברים ובניתי את חיי מחדש.