“תשמעו סיפור לא פשוט.
לפני עשר שנים, כשאחד מבני דודי האהובים (מבחינת פער הגילים ביננו, שלושתם היו יכולים להיות בני) היה בן 17, הוא קיבל לכבוד החופשה של פסח עבודת בית בספרות. הנער, שלמד באחת ממגמות המדעים, נתבקש על ידי מורתו לספרות לקרוא את "סיפור פשוט" של עגנון, ולענות על שש שאלות גדולות. מהרגע שהוא פתח את ספר, פרצה מריבה גדולה בינו ובין אמו - הוא לא מוכן לקרוא את זה, הוא לא מבין כלום, הוא לא מבין למה הוא צריך לקרוא את זה ושהמורה הזאת היא פשוט מטומטמת ודי! אמא שלו התקשתה להתווכח איתו. מצד אחד, היא ידעה שעגנון נפלא והרי עבודה לבית הספר צריך להכין, מצד שני, הנער צודק - הספר קשה לקריאה והוא לא יוכל להתמודד איתו בכוחות עצמו.
אז מה עושים? שולחים אותו לבת הדוד שלו.
כשהגיע אלי, חטפתי גם אני מבול של תלונות דומות. לאחר שהסכמתי איתו בנוגע לאתגור הקוגניטיבי של המורה, שספר שכזה דורש הנגשה לבני הנעורים ושאי-אפשר פשוט לשלוח אותם לקרוא אותו כאילו שהיה זה "הארי פוטר" או "יומנו של חנון" - התחלנו לעבוד.
הסברתי לנער המתוק והרגיש הזה מי היה עגנון, היכן ומתי הוא נולד, באיזו מציאות חברתית הוא גדל, כיצד התפתח כסופר. דיברתי על השפה הסנטטית שהוא יצר מארבעת רובדי השפה העברית. דיברתי על התקופה ועל המרחב שבהם מתרחש הסיפור, וכאשר הסברתי לו שמדובר בסיפור אהבה נכזבת של שני מתבגרים בני גילו - הוא התחיל להסתקרן קצת.
במשך כמה ימים קראנו את הספר יחד, צעד בצעד, עם הסברים ודיונים. חלק הוא קרא לבד בבית וחלק קראתי לו בקול רם והדגשתי את הביקורת של עגנון על החברה היהודית המסורתית, את האירוניה ואת ההומור העוקצני שלו. כי עגנון הוא תיאטרון, הוא מתאר סצינות שאפשר לראות אותן בדמיון ולהעמיד על בימה. לא לחינם לא מעט סיפורים וספרים שלו הומחזו, וסיפור פשוט - אף יותר מפעם אחת.
בעזרתי הנער קרא את כל הספר, ענה על שש השאלות (איני זוכרת אותן, אבל אני כן זוכרת שהן לא הצטיינו בתחכום-יתר) וקיבל ציון 95. ומה היתה ההערה שכתבה לו המורה? "סוף סוף רואים שמישהו קרא את הספר"...
היום הוא כבר בחור בוגר, למד מתמטיקה באוניברסיטה ועובד בהייטק. ספרים הוא כמעט ולא קורא, ונראה שהוא קצת מתבייש בזה בפני. אבל את "סיפור פשוט" ואת החוויה המשותפת שלנו הוא לא שוכח.
ואני לא שוכחת איך קראתי בפניו את הסצינה שבה מאבד הירשל את שפיות דעתו ביער, ועיניו של הנער מלאו דמעות.”

“סיפור פשוט, כשמו כן הוא, סיפור מחיי היומיום, אין משהו מעבר אליהם, החיים הפשוטים בהם האהבה נכזבת ומביאה עד כדי חוסר שפיות. בסיפור עגנון מותח ביקורת סמויה על החיים של אז, בעיירה שבוש שכשמה כן היא, כביכול משובשת. בשפה הייחודית לו, ובקריצות תורניות עגנון מייצר עוד יצירת מופת, עם סוף שהוא איננו סיום.”