ד"ר דליה רבדים, פסיכיאטרית רווקה בת 44, מנסה לטפל בכל העולם ומתקשה להתמודד עם חייה הסבוכים.
הפתיח של הרומן הוא סופו של הסיפור מבחינה כרונולוגית. בפרק הפתיח, לאחר אירוע טראומטי בביתה, דליה נמלטת אל שטוקהולם לעבודה במכון החוקר את הדיכאון העונתי.
בעת שהותה שם היא מתמוטטת ושבה ארצה ומתאשפזת לאחר ניסיון התאבדות כושל. כשמשתחררת, היא כותבת את תוכן השיחות משם כאקט של ריפוי עצמי.
הספר, החל מן הפרק הראשון ועד לפרק הפרידה הוא תוצר הכתיבה הזו.
מדוע התמוטטה ד"ר רבדים?
התשובה לכך נרקמת לכל אורך העלילה העוסקת במערכות היחסים המורכבים שבין דליה לדמויות משמעותיות בחייה. במרכזה, קשר אהבה בלתי - צפוי עם גבר צעיר ממנה בשנים רבות, שבמהלכו מתוודעת לראשונה בחייה לאהבה ארוטית סוחפת ומתחברת לנשיותה וליצריות המודחקת שלה.
ברקע, חברה אלימה שהפרטים בה נעים באי-שקט מתמיד, שותפים למסע היחלצות ממלתעות של ניכור ובדידות, משיני הזמן האכזרי ומתקתוקו של השעון הביולוגי, כמהים לאינטימיות ולאהבה.
חרדות ורגשות של מטופלים מהדהדים אצל הגיבורה ומעלים שאלות על עולמם הפרטי של מטפלי נפש ועל דילמות מתוך עולם הטיפול באנשים.
מיהו מטופל? מיהו מטפל? במי אנחנו מטפלים, האם ייתכן שאנו מטפלים פחות במי שאינו אהוב עלינו, האם ייתכן שמי שהכי זקוק לטיפול אינו מקבלו? מהו כוח הריפוי של האהבה?
הרומן שלפנינו מנסה לתאר "מטפל כבן אדם", רחוק מלהיות אומניפוטנט ולעתים קרובות, במפגש עם המטופלים, חווה בעוצמה את פגיעותו שלו.
אביבה איזנברג היא פסיכולוגית קלינית בכירה במרכז הרפואי "קפלן" ברחובות, דוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ופרסמה עד כה (נוסף למאמרים מקצועיים) שני רומנים: "חייכי כלה" (הוצאת גוונים, 1997) ו"מקשיב לקולות הלילה" (ספריית פועלים, 2000)