ספר זה, פרי משנתו המאוחרת של הפילוסוף הצרפתי היהודי עמנואל לוינס, יוחד לתורת האתיקה, שהיא עיקר הגותו. לוינס הוא פילוסוף חוצה גבולות, המשוחח עם פילוסופים מן העת העתיקה ועד ימינו (אפלטון, דקארט, הוסרל, היידגר, ניטשה, מרלו פונטי ואחרים), והוא משלב בתוך כך מוטיבים מן הספרות והשירה. השפעתה העמוקה של מחשבת ישראל ניכרת גם היא בשלושת החיבורים שאיגד כאן לספר בשנת 1972. מתוך שזירת רצף הדיון סבבי שאלת ההומניזם וחשיבותו בשיח של מדעי האדם, בא לוינס לידי התבוננות מחודשת בשאלות יסוד בפילוסופיה המערבית.