דֵני דידרו (1713–1784), הוגה דעות בן דורם של וולטר, מונטסקייה ורוסו, מגלם באישיותו הכובשת דמות טיפוסית של איש תקופת ההשכלה במאה השמונה עשרה בצרפת: מצד אחד ניכרת בכתיבתו נכונות להשמיע ביקורת נוקבת על החברה והמשטר ודרישה בלתי מתפשרת לכונן חברה חילונית ורציונלית, מנותקת מן המסורת הדתית והמעמדית של ארצו; מצד שני בולטת הכתיבה הקלילה והשנונה של ביקורת זו, שמאפשרת לכל אחד לא רק להבין את הדברים ואף להזדהות עמם אלא גם ליהנות מהם.
'דידרו הוא איש מסוכן מאוד', כתב אזרח פריזאי באמצע המאה השמונה עשרה והמליץ למשטרה לעצור אותו בעוון פגיעה בקודשי הדת. דידרו אכן נרדף ואף נכלא בשל דעותיו, אולם גם בקרב מתנגדיו שררה הסכמה שהוא איש שנון ששיחתו משעשעת מאוד. הערכתו העצמית הייתה שונה במקצת: 'אינני שנון', כתב, 'יש בי משהו טוב יותר: פשטות, כנות, חום בנשמה, שֵׂכל שקל להציתו, נטייה להתלהבות, אהבה לטוב, לאמתי, ליפה, נטייה לחייך, להעריך, לכעוס, לאהוד, לבכות'.
במידה רבה היה דידרו מנהיגה הלא מוכתר של תנועת ההשכלה בצרפת. אמנם הוא לא מילא כל תפקיד ציבורי רשמי, ומעולם לא העמיד את עצמו ואת אישיותו במרכז העניינים, אך הוא היה היוזם והמפיק הבלתי נלאה של ה'אנציקלופדיה' הגדולה – המפעל הספרותי שהצליח ליצור שותפות בין הוגי הדעות שפעלו באותה תקופה ולהעמידם כמעין קואליציה של אינטלקטואלים שהציעה חלופה למשטר האבסולוטי השמרני והמנוון של צרפת.
בספר זה מכונסים ארבעה דיאלוגים מאת דידרו וכן קטעים מערכים שכתב ב'אנציקלופדיה', שרובם רואים אור לראשונה בתרגום עברי. כל אחד מהדיאלוגים מבטא היבט מסוים של חשיבתו: הפילוסופיה החברתית – ב'אחיינו של ראמו'; המדע והפסיכולוגיה – ב'חלומו של ד'אלמבר'; המשפט והפוליטיקה – ב'שיחת אב עם ילדיו'; הדת והאתיקה – ב'נספח למסעו של בוגנוויל'. כל אחת מהיצירות הללו היא דוגמת מופת לחשיבה החדשנית ולכתיבה המבריקה של אחד מגדולי היוצרים של המאה השמונה עשרה.