במסות המכונסות בספר אור חוזר, חותר צבי לוז לסכם יובל שנות פעילות ספרותית כיוצר, מורה וחוקר. יש בהן מבט חוזר אל תובנות שנותרו פזורות בעשרות כתביו, בביקורת, במונוגרפיות ובעיונים פואטיים. מן המסות עולה ניסיון למיצוי לקחים ולבחינה חוזרת של הנחות, שהיו נקוטות בידי המחבר ושימשו לו כחומר לחמשבה, אולם לא כשיטה מחייבת.
הלקח העיקרי של צבי לוז הוא: שרצוי להתבונן בגילויי הספרות מהיבטים מגוונים, ובעיקר מן ההיבט האינטואיטיבי או האמפטי. לוז טוען כי הגישה לספרות יפה אינה יכולה להתגדר במסגרת, אלא מסתברת בהכרח מאותן תובנות חיות. האור החוזר מוטל בספר זה על כמה ממושגי היסוד הביקרותיים, שנחשבים כמובנים מאליהם, ודווקא משום כך הם טעונים בחינה עדכנית חוזרת ממרחק של זמן ואופן התבוננות דינאמי ומשתנה.
בניסיון זהיר ומחויב לטקסט ולמשמעויותיו עורך המחבר עימות בין שני צדדים שבו: היוצר מול החוקר. ערכים שנתגלמו ביצירתו נבחנים כאן בעיניו של הפרופסור הוותיק, ובמובן זה חותרות המסות באור חוזר לבירור שאלה מתבקשת: האם קיימת הצדקה להשוואה, שהרי צדדים סותרים אלו, מקורם בדחפים שונים בעיקרם. ואולי דווקא המניע היצירתי והמניע הביקורתי טמונים יחדיו באחדות האישיות, ורק הגישות השונות הן שמוציאות לאור ומחדדות הבחנה בין הצדדים השונים.
צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב´ ופרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, פרסם סיפורים ורומנים, מחקרים ומסות אישיות.