“יצא לי לדסקס עם עופר דרורי לגבי ספרו, ועלי לומר שהאדם הזה ראוי לכל המחמאות שאני עומד
להמטיר עליו.
עופר דרורי החל את שירותו הצבאי בצה״ל זמן לא רב לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים, כשהחלה המלחמה הוא היה מצוות לנגמ״ש הטכני שהיה מיועד לתת סיוע טכני לגדוד הטנקים שבו שירת.
הוא לא צוות בתפקיד טכנאי, אלא כלוחם, וסיפורו האישי במלחמה מתפרס על כל הקרבות העיקריים של צה״ל החזית הדרומית.
התכתבתי איתו בנוגע לתובנות שאליהן הגעתי עקב הקריאה בספרו, אחת מהם ולא הפחותה בחשיבותה היא העובדה שכוחות אורגינליים רוסקו בכוונת תחילה לרסיסי כוחות כאשר הם צוותו ליחידות שאליהן לא השתייכו בשיבוץ האורגינלי.
כתוצאה מכך כוחות קטנים נלחמו ביחידות שאיתן לא היה להם קשרים חברתיים, היכרות קודמת, דבר שפגע גם במוטיבציה של הלוחמים לבוא זה לעזרת זה.
וכך קרה שנפגעים ננטשו בשטח וחיכו לחילוץ שלעיתים לא הגיע.
תובנה אחרת ולא פחות חשובה היא ריכוז הכוח.
בכל בתי הספר לפיקוד בעולם , ריכוז הכוח הוא אלמט מרכזי בשימור העוצמה
וביכולת הלחימה של היחידות.
מה שקרה ביום כיפור, שוב ושוב בשתי החזיתות, שכוחות צה״ל במיוחד בשיריון
חולקו ליחידות משנה קטנות שהיה עליהם להתמודד בכוחות לא שווים גדולים מהם פי כמה וכמה.
כתוצאה מכך ( חוסר שיוויון בכוחות), והאיכות הירודה של ציוד הלחימה , ספגו כוחותינו אבדות כבדות בפצועים והרוגים, ולעיתים קרובות לא עמדו במשימותיהם .
יהיה זה שקר ואי דווח אמת לומר שצה״ל יצא מנצח ממלחמה זאת ובדיוק בגלל אותם גורמים שדיברתי עליהם.
בקשר לאספקט הכתיבתי: דרורי עושה בספר זה תחקיר מעמיק ביותר של הארועים תוך שהוא מסתמך בעיקר על ראיונות עם הלוחמים מיחידתו, ואשר תארו בפירוט רב את קורותיהם במלחמה.
היות ופלוגתו חולקה שוב ושוב בין היחידות השונות, ספורי הלוחמים מגוונים והם נילקחו מזירות הלחימה השונות , דבר שמעלה גם את העינין בתאורים השונים.
מצד שני עופר איננו מבליט את ספוריו האישיים, ומצמצם את קורותיו במלחמה למינימום ההכרחי.
כשהנחתי לפניו נקודה זו , וטענתי שאולי היה מקום להרחיב בפרשנות אישית שלו לאירועים ובעיקר מפני שעופר המשיך את שירותו הצבאי גם בתור קצין, והגיע לפיקוד על גדוד שיריון, טענתי ואמרתי לו שיכול היה לנתח מהלכים שנעשו בזמן המלחמה ולהעמיד את ספרו לפחות באותה רמה שבה
העמיד אלישיב שימשי את ניתוחיו למהלכי קרבות של פלוגות, גדודים וחטיבות במלחמת יום הכיפורים בספריו השונים. הוא ענה לי, שהיו חברים ובני משפחה שיעצו לו לעשות זאת, אבל מכוון שהיה זה ספר זיכרון לחללי הפלוגה הוא לא חיפש להבליט את עצמו בספר.
ספורה של פלוגה ו׳ בסופה , הוא סיפור אישי מאוד, פרטי כמעט, חודר עמוק ליחסי הלוחמים, כמעט אינטימי בתאורי היחסים.. מומלץ מאוד לקוראים כדי להבין את מערכות היחסים שנוצרו בין הלוחמים.
כדי להבין את רגעי הפחד, האימה, המוות, החברות העמוקה, האהבה והריעות בין הלוחמים, חוסר האונים בפני העוצמות שהפגינו המיצרים לעומת הכוח הדל שעמד מולם בגבורה שאין כמוה.
אהבתי מאוד את הספר, וממליץ עליו לכל.
טוביה”