1
"את עוברת התקף לב או שאת סתם נחה?"
מיי שמעה את המכונית נכנסת אל חצר החווה ואפילו הצליחה להרים מעט את אחד מעפעפיה כדי לראות שלא מדובר ברכב שהיא מזהה. פירוש הדבר היה שהמבקר שלה הלך לאיבוד או שהוא היה סוכן מכירות של זרעים או דשנים. אף אחת מהאפשרויות לא הלהיבה אותה מספיק כדי להקים אותה מתנוחת הישיבה שלה על ערמת החציר הנוחה מחוץ למחלבה.
היא הצליחה לרטון בתגובה, "מה אתה חושב?"
"למען האמת, אני לא יודע!" האיש נשמע מופתע משהו מאי־ודאותו, כאילו הרגשה זו לא הייתה טבעית אצלו.
מיי הצליחה לשוב ולהרים מעט את העפעף, רק עד שיכלה להביט במבקר הבלתי צפוי.
האיש, שקרוב לוודאי היה באמצע או בסוף שנות השלושים לחייו, היה גבוה מאוד, בעל שיער כהה סמיך שנטה להסתלסל, גבות כהות שהתחברו מעל עיניים אפורות חודרות, אף חד יהיר, ופה שהיה מקובע בנוקשות מעל סנטר מרובע נחוש.
אי־ודאות בהחלט לא תנוח בקלות על הכתפיים הרחבות הללו!
"טוב, תודיע לי כשתגבש החלטה." מיי נאנחה בעייפות ושבה לסגור את העפעף.
"הממם," מלמל האיש בהרהור. "אף פעם לא ראיתי מישהו חוטף התקף לב, אבל אני בטוח שאדם כזה אמור לסבול כאבים חזקים יותר ממה שאת סובלת. מצד שני, גם הירדמות בחוץ על ערמת חציר, בטמפרטורה נמוכה כל־כך, לא נראית לי נוחה כל־כך!" סיכם ביבושת.
מיי הניעה את כתפיה בביטול. "כשאתה ער כל הלילה, אתה יכול להירדם בכל מקום."
"אה," מלמל האיש כמבין דבר.
היא פקחה את עיניה כדי לנעוץ בו מבט זועם. "עם הווטרינר," הגנה על עצמה בחוסר סבלנות לפני ששבה ועצמה עיניים.
"אני מבין," אמר האיש באירוניה.
מיי פלטה גניחה כשהתרוממה על ערמת החציר. כל שרירי גופה כאבו כששפשפה את עיניה המטושטשות משינה. אחר־כך הביטה במבקר שלה בקימוט מצח.
כשבחנה אותו ביתר ריכוז, ראתה את ההזדקרות היהירה של סנטרו הרבוע, את הביטחון העצמי המושלם של עמידתו ואת הקשיחות של תווי פניו הנאים. בדיוק הטיפוס שאיתו רצתה להתעסק אחרי לילה בלי שינה!
"אפשר לעזור לך?" שאלה ברוגז.
"זה תלוי," מלמל האיש בצער.
״במה?״ היא נאנחה לשמע ההשתהות, כי לא היה לה כוח להתעסק עם תייר שהלך לאיבוד שלא בעונה או עם סוכן מכירות אגרסיבי.
הוא משך בכתפיו הרחבות. "בתשובה לשאלה האם שמך הוא קאלנדר."
אז הוא לא תייר שהלך לאיבוד שלא בעונה. אם כך, הוא סוכן מכירות של זרעים או דשנים.
"יכול להיות." היא התאמצה לקום על רגליה וכשנשאה מבטה, גילתה שהאיש גבוה בשמונה־עשר או עשרים סנטימטר מהמטר שבעים ושלושה שלה.
האיש נתן בה מבט בוחן, וצחוק נצנץ באותן עיניים אפורות חודרות.
זה לא מפתיע כל־כך, הודתה מיי כי יכלה בקלות לתאר לעצמה את המראה הדחלילי שלה. מגפי הגומי שלה היו מטונפים מבוץ, וגם מכנסי הג׳ינס שלה. הדבר הנורא ביותר היה שהיא עדיין לבשה את הבגדים מאתמול בבוקר, כי עוד לא הלכה לישון ולא הספיקה להיכנס הביתה ולעשות מקלחת מרעננת. פניה קרוב לוודאי היו מלוכלכות בגלל השכיבה על רצפת האסם רוב הלילה, וכובע צמר היה משוך על ראשה עד לאוזניה, בעיקר כדי לחסום את הרוח הקרה החדה אבל גם כדי להציל את שערה הכהה הארוך מהגורל הבוצי של שאר גופה.
כן, לא היה לה ספק שהיא נראית די מצחיק. אך כרגע, בתשישותה הרבה, לא התחשק לה לצחוק, על עצמה או על אף אחד אחר.
"את לא נשמעת בטוחה כל־כך," אמר האיש בלעג.
"אני לא." היא משכה בכתפיה ונאנחה בכבדות. "תראה, אין לי מושג מה אתה מוכר, ואני קרוב לוודאי לא מעוניינת בזה, אבל אם תוכל לחזור מחר, אולי לפחות אסכים לדבר על זה — "
"מוכר?" חזר אחריה בקימוט מצח. "אבל אני לא זה ש— יש לי רעיון טוב יותר," ציין נמרצות כשמיי פיהקה בעייפות ובמקביל התנדנדה מעט על רגליה. "בואי ניכנס לבית." הוא אחז בזרועה בתקיפות. "אני אכין לך קפה. חזק ושחור," החליט אחרי שנעץ עוד מבט בפניה, צבען הירוק של עיניה נראה עמוק יותר על רקע חיוורונה. "ואולי אז נוכל להציג את עצמנו כמו שצריך."
מיי לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להציג את עצמה לאיש זה, כמו שצריך או בכל דרך אחרת, אבל הבטחתו להכין לה קפה היוותה בהחלט תמריץ חזק כדי להרשות לו להיכנס למטבח. הוא קרוב לוודאי הכין קפה טוב — הוא נראה אדם שהצטיין ברוב הדברים שעשה! והוא לא נראה הטיפוס שירגיש צורך להתנפל על אישה תמימה — למעשה, עם מראה כמו שלו, היא חשדה שלרוב היה המצב הפוך!
"עשינו עסק!" הסכימה בצרידות והניחה לו להוביל אותה על פני החצר אל המטבח. היא התיישבה על אחד מכיסאות המטבח שעה שהאיש הסתובב במטבח בזריזות והכין קנקן של קפה חזק.
אלוהים, איזה ריח טוב, חשבה מקץ מספר דקות כשהארומה החזקה של הקפה המתבשל מילאה את חמימות החדר. אולי ספל או שניים אפילו יעזרו לה להישאר ערה עד שתסיים לבצע את מטלות הבוקר שלה.
עבר עליה לילה ארוך, גם אם מוצלח בסופו־של־דבר, והמחשבה על כל העבודות שעדיין חיכו לה הייתה הסיבה לכך שקודם לכן התיישבה בעייפות על ערמת החציר. אלא שבסוף היא נרדמה. וזה, כפי שהאיש כבר ציין, לא היה הדבר הנוח ביותר בעולם לעשות בשלהי ינואר.
"הנה." הוא הניח לפניה ספל של קפה שחור חזק לפני שהתיישב מולה עם ספל נוסף בשבילו, נראה נינוח לחלוטין במטבח המבולגן שלה. "הוספתי שתי כפיות סוכר," אמר לה בקימוט מצח. "את נראית כאילו את זקוקה לאנרגיה."
מיי לרוב שתתה קפה בלי סוכר, אבל היא הסכימה עם האורח כששתתה את הקפה החזק והמתוק, מרגישה בן רגע את הנחשול כשהקפאין והסוכר הגיעו לזרם דמה.
"גיבשתי החלטה," מלמל ברוך.
"סליחה?" מיי העיפה בו מבט והקדירה מעט פנים. מסתבר שהקפאין והסוכר עשו עבודה פחות טובה ממה שחשבה — כי לא היה לה מושג על מה הוא מדבר.
"את ישנת קודם," ציין בתקיפות.
היא העוותה פנים. "כבר אמרתי לך את זה."
הוא הנהן. "כי את והווטרינר הייתם ערים כל הלילה."
כשהוא הציג את זה כך...! "עם כבשה שהתקשתה להמליט," הסבירה ביבושת. לא שזה היה עניינו של האיש, אבל בכל זאת...
הווטרינר, ג׳ון פוטר, היה גבר כבן חמישים. הוא היה נשוי זה עשרים שנה והיו לו שלושה ילדים בגיל העשרה. זה לא יהיה נאה אם בשכונה יתפשטו רמיזות כאלו. גם למוניטין שלה זה לא יועיל.
"לאימא ולתאומים שלום," הוסיפה ביבושת כשהאיש המשיך להביט בה בגבות מורמות. "תראה, אני מודה לך על הקפה והכול, אבל אני באמת לא חושבת שמצבי מאפשר לי ל — "
"אלוהים אדירים!" התנשם פתאום האיש.
"מה...?" מיי עצרה באמצע הסרת כובע הצמר שלה, שערה הארוך הכהה גולש על כתפיה וגבה.
הוא מצמץ והקדיר פנים באיום. "את... אני... לרגע... הזכרת לי מישהי אחרת." הוא הניד ראשו בביטול אבל הקדרות המאיימת נשארה על תווי פניו הזעופים. "מי את?" לחש רכות.
מיי נתנה בו מבט ביקורתי. "לא אני אמורה לשאול את השאלה? אחרי הכול, אני גרה כאן!״ הזכירה לו בקוצר רוח.
"כן. כן, כמובן." האיש כמו ניער את עצמו קלות, אף שמבטו הקודר נשאר נעוץ בפניה.
מה לעזאזל הוא ראה שהביא לתגובה הזאת? תהתה מיי בקימוט מצח. עם שערה הכהה הארוך, עיניה הירוקות העמוקות ותווי פניה הקלאסיים, המראה שלה לא היה יוצא דופן. למעשה, היו לה שתי אחיות צעירות שדמו לה מאוד! חוץ מזה, עם בגדיה המטונפים ופניה שקרוב לוודאי היו מכוסות בבוץ ובאלוהים יודע מה עוד, לא היה לה מראה זוהר. והאיש הזה, עם יופיו היהיר ובגדיו המחויטים, לא נראה כמי שטרח בדרך כלל להביט בחוואיות מלוכלכות!
"נו?" דרבנה אותו ברוגז כשהוא פשוט המשיך ללטוש בה עיניים.
"נו מה...? אה." הוא זע מעט בכיסאו כשככל הנראה נזכר בשאלתה הקודמת אך לא עשה מאמץ לענות לה. מבטו סקר את המטבח בסקרנות אבל התרכז בעיקר במרצפות.
״מה אתה עושה?״ דרשה לבסוף לדעת בחוסר סבלנות.
המבט האפור החודר חזר אל פניה, אחרי שאיש זה כנראה התאושש ממה שהטריד אותו במראה שלה. "בודק איפה יכולת להסתיר את הגופות, כמובן," אמר ביבושת.
האם היא עדיין ישנה? האם החלום הנפלא שלה, שבו זר נאה נפל עליה מהשמים והכין לה קפה טעים, הפך למין סיוט? האם היא סתם חולמת שהיא יושבת במטבח שלה ושותה קפה עם אדם זר?
היא ללא ספק ירדה מהפסים, שכן שאלתו של האיש נראתה לה משוללת כל היגיון!
אולי היא לא חולמת. אולי הכול אמיתי. אולי האיש נמלט מבית־משוגעים!
"איזה גופות?" שאלה בחשדנות.
כשהחזירה את מבטה אל פניו, ראתה שהוא מחייך, כאילו היה מסוגל לקרוא את המחשבה האחרונה המטרידה שלה. "מי את? מיי? מרץ׳? או ג׳ניוארי?" שאל בסקרנות.
חשדנותה התגברה לנוכח השליטה שלו בשמות שלה ושל שתי אחיותיה. אדם שנמלט מבית־משוגעים קרוב לוודאי לא היה יודע דברים כאלה, אבל זה עדיין לא הוכיח שאיש זה אינו מסוכן.
"אני מיי," ענתה בעליזות, מכריחה את עצמה להפגין ערנות שכלל לא הרגישה. "אבל מרץ׳ וג׳ניוארי אמורות לחזור עוד מעט," שיקרה.
אחת מאחיותיה עדיין הייתה באיים הקריביים עם הארוס שלה, והשנייה נסעה ללונדון עם הארוס שלה לפגוש את משפחתו. אך היא החליטה שעד שלא תדע מי האיש הזה ומה מעשיו כאן, היא לא רוצה שיידע כמה היא בודדה פה.
פיו התעקם בחיוך חסר הומור. "משום מה, לא נראה לי שזה נכון," מלמל ברוך, מבטו האפור־כסוף בוחן את חיוורון פניה. "אז את מיי," מלמל בהרהור.
"זה מה שאמרתי," אישרה בהתגוננות, כתפיה מתוחות כשהביטה בו מעבר לשולחן. "ואתה...?"
"אני מי שאני." הוא הנהן מבלי לעזור לה, ככל הנראה נהנה כעת מאי־נוחותה.
מיי נעמדה בתקיפות, ומשום מה הרגישה שהיא שולטת יותר במצב ברגע שהייתה גבוהה ממנו. אך היא ידעה כמה מהר זה ישתנה אם גם הוא יקום. ״תראה, אני לא הזמנתי אותך לכאן — "
"דווקא כן," שיסע אותה ברוך, קולו כמעט נהמה עכשיו, שעה שעיניו זהרו בקריאת תיגר. "למעשה שמעתי משני מקורות מהימנים מאוד שאת הבעת רצון מפורש להיפגש איתי פנים אל פנים," הבטיח לה בביטול.
"כן?" שאלה מיי לאט, פתאום דוממת מאוד, מביטה בו כעת בעיניים חדשות. נורות אדומות נדלקו אצלה לשמע המילים "שני מקורות מהימנים מאוד".
באמצע או בסוף שנות השלושים לחייו, שופע ביטחון עצמי, וללא ספק עשיר, עתה משבחנה היטב את ז׳קט העור ואת ג׳ינס המעצבים שלו. חשוב מכך, הוא בוודאי ידע שהיא אחת מהאחיות קאלנדר עוד לפני שהגיע לכאן.
הנורות האדומות החלו לדלוק בעוצמה כזאת עד שאיימו לעוור אותה!
היא ידעה מי האיש הזה —
"ג׳וד מרשל," אמר לה בביטחון שעה שנעמד והושיט את ידו, יודע לפי הבעתה ההמומה שאין צורך שיציג את עצמו.
בנסיבות אחרות, הבעת האימה שהופיעה על פניה כשהתחוורה לה זהותו אולי הייתה עשויה להיות משעשעת. אולי... אף שהוא הטיל בכך ספק. זו לא הייתה התגובה הרגילה שקיבל מנשים יפות. ומיי קאלנדר, למרות עייפותה, הייתה אישה יפה במיוחד.
היא עדיין לטשה בו עיניים ולא ניסתה ללחוץ את היד שהושיט לה. "אבל... אבל... אתה אנגלי!" סיננה בהאשמה.
ידו של ג׳וד צנחה בחזרה אל צד גופו כשהוא שב והתיישב באחד הכיסאות. "אה, זה שנוי במחלוקת," אמר, מבודח מהבעתה ההמומה.
"או שאתה כן או שאתה לא," אמרה מיי קאלנדר בביטול. היא עשתה מאמצים רבים להתעשת אחרי ההלם שנגרם לה כשהבינה שהוא האיש שניסה לקנות את החווה הזאת בחודשיים האחרונים.
הוא משך בכתפיו. "אמי אמריקנית, אבל אבי אנגלי," הסביר ביובש. "אני נולדתי באמריקה, אבל התחנכתי באנגליה. אני מבקר הרבה באמריקה, גם בעניינים חברתיים וגם בענייני עבודה, אבל הבסיס שלי הוא בלונדון. אז מה את חושבת?" הוא זקף גבות כהות.
היא הזעימה אליו פנים בתרעומת. "קשה לי להאמין שאתה רוצה לשמוע מה אני חושבת!"
"את בטח צודקת," אמר בצער.
היא הסירה כעת את מעילה, והוא גילה שפריט הלבוש המסורבל הסתיר דקיקות חטובה, הסוודר הירוק שלה בדיוק בצבע עיניה, מכנסי הג׳ינס נצמדים אל ירכיים צרות ורגליים ארוכות.
״תגידי לי,״ מלמל ג׳וד ברוך, ״האחיות שלך דומות לך?״
"בדיו— למה אתה רוצה לדעת?" שינתה את האישור הראשוני שלה לחשדנות זהירה.
הוא משך בכתפיו. "סתם סקרן."
"לא נכון," אמרה מיי קאלנדר בביטחון. "הגופות האלה שהזכרת לפני כמה דקות, אתה לא מתכוון במקרה למקס גולדינג, עורך־הדין שלך, ולוויל דוונפורט, האדריכל שלך, נכון?״
לא רק יפה, אלא גם פיקחית, אישר ג׳וד בינו לבינו. האחיות קאלנדר — לפחות זו שפגש עד כה — לא היו דומות כלל לשלוש הנשים הזקנות שהאמין שהן כשיזם לראשונה את רכישת החווה שלהן, לפני מספר שבועות.
"מה את חושבת?" דובב אותה בלי לעזור.
"אתה אוהב לענות על שאלה בשאלה, נכון?" מלמלה מיי בהרהור כשניגשה למלא שוב את ספל הקפה שלה.
זה היה מנגנון הגנה שהוא הביא לידי שלמות במהלך השנים ושעזר לו להשיג יותר מידע מכפי שסיפק — ורוב האנשים לא זיהו אותו!
הוא הקדיר פנים באיום. "מסתבר שהתכונה הזאת קיימת גם אצלך," הגיב לקונית.
היא משכה בכתפיה הצרות. "אנחנו יכולים להמשיך ככה כל הבוקר, אבל אין לי בוקר שלם לבזבז על החלפת חצים מילוליים," הוסיפה בנוקשות.
"כי את והווטרינר לא ישנתם כל הלילה," אמר בפרובוקציה מכוונת.
צבע כעוס הכהה את לחייה, שלרוב היו חיוורות. "כבר הסברתי לך את העניין, ואין לי כוונה לחזור על זה שוב!" אמרה בכעס. "מה אתה רוצה, מר מרשל?" שאלה בקריאת תיגר.
עתה משפגש את הבכורה מבין שלוש האחיות קאלנדר וגילה שהיא שונה לגמרי ממה שציפה שתהיה, הוא לא היה לגמרי בטוח. וההרגשה לא עשתה לו טוב.
"טוב, אולי כדאי שקודם כל תגידי לי איפה ויל ומקס?" דחק בה בזהירות.
"בהנחה שלמרות הכול, הגופות שלהם לא מוסתרות מתחת למרצפות המטבח?״ הגיבה בעוקצנות.
"כן, בהנחה כזאת," הסכים בחיוך נטול הומור.
מיי קאלנדר הנידה ראשה בלעג. "הן לא."
"נו?" לחץ עליה בקוצר רוח כעבור מספר שניות כשהיא לא יספה.
היא נתנה בו מבט שוקל, עיניה הירוקות מוצרות, מחשבותיה לא קריאות אפילו לעיניים החדות שלו. "ויל בלונדון. מקס באיים הקריביים," אמרה לבסוף בתמצות.
ג׳וד שאף אוויר בקוצר רוח. "ואיפה שתי האחיות שלך?"
"מרץ׳ בלונדון. ג׳ניוארי באיים הקריביים." הודיעה לו בזקירת סנטר קוראת תיגר.
"איזה צירוף מקרים," אמר ביבושת.
למעשה, הוא כבר ידע היכן ויל ומקס ועם מי הם נמצאים. הוא רק רצה לראות אם מיי קאלנדר תהיה מוכנה למסור לו את המידע. מסתבר שכן!
״לא ממש — זה טבעי שמרץ׳ וג׳ניוארי רוצות להיות עם הארוסים שלהן," אמרה לו בסיפוק.
ג׳וד הגיע לאותה המסקנה, כשלפני למעלה משבוע התקשר אליו מקס וסיפר לו על אירוסיו לג׳ניוארי קאלנדר, ואז לפני מספר ימים התקשר ויל וסיפר לו על אירוסיו למרץ׳ קאלנדר!
לומר שהוא הופתע מהעובדה ששני חבריו מאורסים, ועוד לשתיים מהאחיות קאלנדר, היה להתנסח בלשון המעטה.
שלושת הגברים למדו יחד בבית־הספר, עבדו יחד שנים. למרות מערכות היחסים הרבות שהיו להם במהלך השנים, ג׳וד תמיד הניח שאיש מהם לא יתאהב, ובוודאי שלא יתחתן. מסתבר שהוא טעה.
וזה היה דבר נוסף שהוא התקשה להודות בו!
הוא נעמד פתאום. "לפני כמה דקות שאלת אותי מה אני רוצה," אמר בקול צורם. "אני רוצה בדיוק את מה שמקס נשלח לכאן לעשות לפני שהוא התאהב באחותך, וזה לקנות את החווה הזאת!"
ראשה נטה בהתגוננות. "ואני בטוחה שהוא אמר לך שהיא לא למכירה!"
עיניו של ג׳וד הצטמצמו בקור. "כן, הוא אמר לי."
״ו...?״
האתגר ניכר בקולה, וכך גם נימת התרעומת. שניהם לא יובילו אותו לשום מקום, הבין ג׳וד.
הוא הכריח את עצמו להירגע מעט, חיוכו משדל. "מיי, אחרי שבימים האחרונים ניהלת את החווה בכוחות עצמך, את בטח מבינה שאת לא יכולה לעשות את זה."
היא התקשחה בכעס ועיניה הירוקות הבזיקו מרגש. "זה לא העסק שלך מה אני יכולה או לא יכולה לעשות, מר מרשל. וגם לא זכור לי שהרשיתי לך לקרוא לי בשמי הפרטי," הוסיפה בגסות.
הוא כבש את התגובה הכעוסה שקפצה אל שפתיו, מתפלא שאישה זו הצליחה לעורר בו רגש כזה. לרוב הוא שלט היטב ברגשותיו כי גילה שהדבר מעניק לו יתרון על... על מה? היריב שלו, הוא עמד לומר...
האם מיי קאלנדר באמת הייתה יריבה שלו?
כשהביט בה, עייפה מעבודה קשה ומחוסר שינה, פניה יפות ורזות מדי, היה לו קשה לראות אותה באור כזה. למעשה, הוא נתקף רגשי אשם על שתרם לבעיותיה.
וכיוון חשיבה זה היה מסוכן ביותר מבחינתו!
"תראי, אולי זה לא הזמן הכי טוב כדי לדבר," אמר בקלילות. "אני רואה שאת עסוקה ועייפה ו — "
"והביקור שלך מחר, כשאולי לא אהיה עסוקה ועייפה, לא ישנה את התשובה שלי," הבטיחה לו בחריפות. "אני אגיד לך את מה שאמרתי קודם למקס, עורך־הדין שלך, ואחר־כך לוויל, האדריכל שלך — החווה הזאת לא למכירה!"
ג׳וד הקדיר אליה פנים בתסכול. היא באמת הייתה האישה הכי עקשנית, נוקשה —
"ובטח שלא למישהו כמוך," המשיכה להטיח בו עלבונות. "אנחנו לא צריכים מועדון בריאות וקאנטרי קלאב במקום שבו הייתה פעם נחלת הנוורת׳, מר מרשל," לעגה. "או את מסלול הגולף של שמונה־עשרה הגומות שאתה מתכוון לבנות על האדמה הזאת!"
לפחות היא עשתה את שיעורי הבית שלה, חשב ג׳וד בהתפעלות. כי זה בדיוק מה שהוא תכנן לעשות עם האדמה הזאת ברגע שתהיה שלו. אלא אם כן, כמובן, מקס או ויל—
לא! הוא לא האמין שהגברים, יהיו קשריהם הרומנטיים עם משפחה זו אשר יהיו, יבגדו באמון שלו בהם. למעשה, הוא ידע שהם לא בגדו בו וכבר דחה את הצעת ההתפטרות של מקס בשל "ניגוד אינטרסים". כמו כן, הוא בחן את שתי התוכניות שוויל הכין לקראת היוזמה העסקית האחרונה הזאת, אחת שכללה את חוות קאלנדר, והאחרת שלא.
הוא משך בכתפיו. ״זו רק הדעה האישית שלך — מיס קאלנדר," הוסיף במופגן.
היא הנידה ראש. "אם בא לך להפנות את השאלה לאנשי האזור, אני מאמינה שתגלה שזו הדעה הכללית הרווחת, ולא רק שלי."
אין לו זמן לזה, החליט ג׳וד כשרכס את הז׳קט שלו בקוצר רוח, מבין טוב יותר באיזו חומה נתקלו ויל ומקס במאמציהם לרכוש את החווה הזאת לצורכי פיתוח. אך מיי קאלנדר תיאלץ לגלות שהוא קורץ מחומר הרבה יותר קשה משני חבריו ועמיתיו לעבודה, שאישה חסרת ישע לא מסיחה את דעתו בקלות — או בעצם, שלוש נשים כאלו!
"נדבר על זה בהזדמנות אחרת, מיס קאלנדר," אמר לה בחוסר עניין ועצר ליד הדלת כדי להוסיף, "לעת עתה מספיק שהכרנו אחד את השני." ושעכשיו היא יודעת מי עומד מולה.
כי לג׳וד לא הייתה שום כוונה לוותר על התוכניות שלו לשטח שהוא כבר קנה באזור זה, תוכניות שכללו את החווה של האחיות קאלנדר.
שום כוונה!
