"כמו שאתם יודעים פדריקו אוהב נשים מונומנטאליות שופעות ומפוארות, אבל דוקא משום שאני כל כך קטנה ורזה הצלחתי לחמוק בין הפסלים החיים האלה, מסתתרת בלבושה של ג'לסומינה, קביריה, ג'ולייטה של הרוחות, ג'ינג'ר, מתענגת על הנקמה שלי בו" - כך מתארת ג'ולייטה מסינה את יחסיה עם פדריקו פליני, האיש שעיצב אותה כדימוי נשי ראשון - ליצנית וזונה רומאית קטנה - בתוך גלרית הנשים הענקיות והצבעוניות שממלאות את סרטיו. אלה שבאו אחריה: אניטה אקברג, קלאודיה קרדינלה, סנדרה מילו, מגאלי נואל, ארליט סוואג', אדרה גאל ("הסרחינה") מריה אנטונייטה בילוצי ("הטבקיה"), מנדי אלאן ("הענקית"), ברניס סטאז'ירס ("הפמיניסטית"), מאריסה טומארי ואחרות מעצבות עולם קסמים של נשים יצירות דמיון פרא, מלא פנטזיה מזרחית פרועה שכמוהו לא ניתן למצוא לא במציאות ולא באמנות, אלא רק בתת מודע או בהזיותיו, בחלומותיו ובסרטיו של צייר וחולם איטלקי כמו פדריקו פליני. ב"אישה עם שלושה שדיים" גבריאל בן שמחון מציג את הנשים הצבעוניות והמיתיות שפליני המציא לאורך חמישים שנות יצירה. ואותן העמיד במרכז סרטיו כמו "לא סטראדה", "לא דולצ'ה ויטה", "1/2 8", "זכרונות", "עיר הנשים", "קזנובה", "קולו של הירח". "אישה עם שלושה שדים" נכתב בסגנון אינטימי ואישי על ידי משורר ואיש קולנוע שאהבתו לפיליני הופכת את הכתיבה עצמה לשירה. גבריאל בן שמחון - מחזאי ותסריטאי וסופר, מחברם של "מלך מרוקאי", "1948", "הדרך לירושלים", "מהלכים על המים", "הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר" - הוא פרופסור מן המנין באוניברסיטת תל אביב, ממיסדי החוג לקולנוע וטלויזיה, מחקריו ומאמריו על קולנוע איטלקי ועל פליני מתפרסמים בכתבי עת בארץ ובעולם.