"כשאני כותב אני מתקמצן" - אומר רון גרא. הוא מתקמצן אל עצמו - ולא מוותר לנו. ללא ליאות הוא חותר אל התמצית, אל העיקר. מגלה למען כולנו, את עצמו על נס. רון גרא, איש ספרות (שיריו הראשונים פורסמו בילקוט לספרות "קטיף" של עירית פתח תקוה, אחרים ראו אור בספרים: "החטא והתם" ו"בנעלי גרושין") מבקש למצוא, בסוף הכאב, מקום של תם ואמת - ולהתחיל מבראשית. הוא מוכן ל"פשרות", אבל פשרות המכילות פשר. וכן הוא אומר: "אני מוכן להתפייס - אבל ידי ריקות." שירים מתוך הלבה, על ילדות רעועה, בגרות הזוייה, ובשלות חרדה, על כי "השלום כבר כאן," אבל "הוא קר"... והנפש כמהה לשלום חם. סבתו של גרא נהגה לומר לו: "האושר הוא זמני, וכך גם הכאב היא צודקת - אבל בינתיים כואב. שירים נוקבים ואוהבים. הרבה אדם.