“נייען קילאמעטער פון א באן
גרויסע בלאטעס דארט פאראן
הייסט דאס שטעטעלע ווארקליאן....”
(תשעה קילומטרים מתחנת הרכבת ,בתוך ביצה ובוץ, שם השטעטעלע וארקליאן…(
המשך הפזמון נשמט מזיכרוני, אבל את הבוץ אי אפשר לשכוח. בוץ עד הברכיים, בוץ בכל מקום. כזאת היתה העיירה שלי. עיירה קטנה בפאתי יערות לאטגאלה שבלַטְבִיה, שהחיים בה התנהלו ביידיש. עכשיו היא איננה. נמחקה. בשבילי וארקליאן היא היום כמו כל עיירה לאטבית אחרת. היא איננה שלי.
לפני שזכתה העיירה שלנו בתחנת רכבת משלה היינו יורדים בסְטִירְנִיאֶן ((Stirniene ומשם ממשיכים הביתה ברגל, ואם הזדמנה עגלה – מה טוב. העיירה, שחלשה על תפזורת של כפרים קטנים בתוך היער, היתה כה נידחת עד שמלחמת העולם הראשונה פסחה עליה מבלי לשים לב כלל לקיומה. בשנות השלושים אמנם נבנתה לווארקליאן תחנת רכבת משלה, אולם העיירה הוסיפה לשמור על בדידותה. עד כדי כך, שעם פלישת הגרמנים ללטביה בקיץ של 1941, נהרו יהודים אל וארקליאן מכל עבר. באו אפילו מריגה, בירת לאטביה - מרחק של מאתיים ושישים קילומטר - בתקווה למצוא בה מחסה. אך בחודש יולי 1941 נכנסו הגרמנים לווארקליאן, ובעזרת הלאטבים חיסלו את היהודים. את כולם - גם את הפליטים וגם את המקומיים. את בתי היהודים ואת בתי הכנסת השחיתו, הרסו ושרפו. נשאר עומד על תלו רק בית הספר היהודי שלנו מבנה עץ, תפארת הקהילה, שלימים הפך לבניין העירייה. גם הוא נשרף בסופו של דבר אחרי המלחמה בידי “אחי היער”- יחידות של פרטיזנים לאומניים-פשיסטיים לאטבים, משתפי פעולה עם הנאצים, שעדיין הסתתרו ביער.