“אודה כבר עכשיו- קראתי את הספר אחרי רקע של לפחות עשרים צפיות בסרט יחד עם אימא שלי, חלקן באותו השבוע, ודקלום של חלק ממנו בעל-פה (כן, דיאלוגים שלמים שחרוטים בזיכרוני השחוק וגורמים לי להישמע כמו תסריט מהלך). ואודה בחטא הגדול והלא יאמן- העדפתי את הסרט. אולי זה בגלל שכבר נקשרתי אליו רגשית, ואולי זה פשוט בגלל שמריל סטריפ היא שחקנית מעולה, אבל אני פשוט לא יכולתי לתת לו חמישה כוכבים שלמים. סך הכול הספר קליל כמו הסרט שמבוסס עליו- בחורה, חסרת חוש אופנה, שרוצה להיות כתבת, מתקבלת לעבודת החלומות ש"מיליון בנות היו רוצחות למענה" במגזין אופנה, עם בוסית שלא תאחל לפגוש גם בסיוטים הנוראיים ביותר שלך. אז הספר הזה מצחיק, ואולי גם קצת שטחי. הכתיבה אמנם משעשעת, אבל הדמויות לא עמוקות במיוחד. אלכס, החבר הנחמד והמדהים, לילי, החברה המשוגעת, ההורים המיושנים, עובדות הטרנד הרכלניות, הבחור הסקסי שבסופו של דבר הוא סתם שחצן. גם הדמות הראשית לא מפגינה יותר מדי רגש חוץ מסרקזם ותסכול במשך הספר, מה שאני לגמרי יכולה להבין, אבל לפעמים נמאס לשמוע כמה כלבה הבוסית שלך וכמה שאת מתחמנת אותה ומגישה לה צלחות מטונפות. חלאס. ובכל זאת, יש בו גם משהו כיפי ומהנה. אווירה אופטימית ונעימה, גם אם ברובו הדמות הראשית צינית וזועפת. לורן וייסברגר עשתה עבודה טובה, בהחלט, למרות שהבמאים עשו עבודה עוד יותר טובה. זו פשוט דוגמה אידיאלית לספר של ארבעה כוכבים; הוא לא עוצר נשימה, לא נוגע בליבי וגורם לי לחשוב על סיפור מרגש שקרה לי, אבל הוא כן שווה את הזמן, במיוחד אם את יושבת בבית רוב היום מפחד שיחזרו האזעקות. ואחרי שאני מתחילה להשוות את המבצע-יותר-נוטה-למלחמה צוק איתן למלחמה בזומבים מתאבדים- מגיעה לי קצת נחת.”

“את הסרט ראיתי לפני שקראתי את הספר ולכן היה קושי מסויים בליהוק הדמויות בעת הקריאה. מריל סטריפ (שחקנית נתעבת בעיני) אינה מתאימה לחלוטין לדמותה של העורכת המרושעת ולכן הוחלפה מיד בג'ואן קולינס. הכל הסתדר מיד. עוד טעות בליהוק היא העוזרת שלה, מחברת הספר, שלוהקה בסרט בדמות אן האת'וויי העכברית. ביג מיסטייק. הוחלפה אחר כבוד בג'יין פונדה הצעירה. יופי. עכשיו להתנצלויות ולתירוצים. מה לי בכלל ולספר הזה? הספר נקנה בטעות וזו התבררה די מהר לנוכח זרימתו של הספר, כך שכבר היה מאוחר להניח את הספר בצד, שהרי הוא קולח כל כך. זה בפירוש ספר נשים, מה שלא מוריד מערכו, ספר טיסה, אין הרי באמת רק דבר כזה, רק ספר שמטיסים מתוך תעוב. אחרי זה אפשר רק לומר, שמפאת היות הספר מבוסס לגמרי על סיפור אמיתי, יש בו הצצה נדירה לעולם בו הכסף נשפך כמים, החיים הנוצצים אינסופיים והמחיר לכך כבד מנשוא. גם שמות אמתיים וזוהר אינסופי לא פוגעים בספר למי שזה חשוב לו. אנדריאה סיימה לימודיה בקולג' במטרה אחד ויחידה: עבודה בניו יורקר היוקרתי. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. היא נקראת לריאיון בעקבותיו היא זוכה במשרה ש"מיליון נערות היו רוצחות בשבילו": עוזרת זוטרה של העורכת האגדית של הטרנד – מירנדה פריסטלי (במקור, העורכת האגדית אנה וינטור, העורכת של הווג). המשרה של העורכת הזוטרה היא לשנה, לאחר מכן יש החלטה האם פניה להמשך ולקידום או לעזיבה. זה נשמע כאילו מדובר באיזשהו הליך עבודה מסודר ומקובע, אבל הרי מדובר בעורכת קפריזית, בעיתון האופנה המצליח בעולם, כזה הקובע גורלות של בתי אופנה ידועים, ולכסף אין בכלל גבול כשמדובר בהוצאות על ביגוד, טיסות, אש"ל. שנת העבודה מתחילה ואנדריאה הצעירה מבינה עד מהרה שכדי שלעורכת הידועה יהיו חיים נוחים ומושלמים, לה עצמה לא יהיו חיים בכלל. זה מתחיל בשיחות במכשיר הפלא אז, הפלאפון, בשעות שונות ומשונות, כולל סופי שבוע, ממשיך בצורך ללבוש בגדים המייצגים את רוח הטרנד (לא בעיה גדולה משום שמחסני הטרנד גדושים בגדי מעצבים שנשלחו לצילום), אכילה של סלט ירוק בלבד, אם בכלל, וכך הלאה. העוזרת צריכה לנחש מה רוצה הבוסית עפ"י מילה פה, מילה שם. העבודה מתחילה בשבע בבוקר ובשבע בערב עוד בודקים אם נותרו דברים דחופים לעשותם. מובן שכל הלחץ הזה פוגע ביחסים עם חברתה הטובה לילי ובעיקר עם היחסים המהודקים עם החבר אלכס, שלבסוף גורם לפירוד. מתברר שרבים וטובים הם האנשים העובדים בהוצאות לאור השונות בניו יורק מכירים בטירוף של העורכת הקפריזית, אלא שמי שלא מכיר סבור שמדובר במשרה חלומית, שכל מחיר מתאים כדי לעבוד בה. נשאלת השאלה, מדוע אנדריאה היתה מוכנה? או, טוב ששאלתם. המטרה היא לקבל המלצה מהאגדית לאחד העורכים האחרים בעיר, נניח לעורך הניו יורקר. בדרכה השנונה לורן וייסברגר מתווה את דרכה בחוחים במה שנראה כשדה ורדים. אל מול חסרונות המפגש של העורכת הזוטרה עם הבוסית הגחמנית יש את היתרונות של בגדי מעצבים חדשים בחינם, נסיעות ברחבי ניו יורק בלימוזינה של המערכת, הוצאות אינסופיות על החשבון הגמיש של הטרנד וכך הלאה. בסוף יש פיצוץ קסום. ביקורת החובה מסתכמת בזה שדמותה של העורכת אין בה את הרשעות הגמורה והתיאור ההולם רשעות זו. בכלל, תיאור הדמויות קצת פלקטי ופה ושם יש מריחת יתר. אם ניקח בחשבון את הוצאת הספר ע"י מודן, כאן נותר רק להתרגז על רישול העריכה וההגהה. אז, כמו היום, מנוע החיפוש המפורסם צריך להיות גוגְל ולא גוגֶל. טעות שניה נוגעת לשמה של המעצבת דיאן פון פירסטנברג. השם הוא פירסטנברג ולא פורסטנברג. טעות שלישית נוגעת לאיפור של ברברי. זה ברברי ולא בורברי. ולבסוף, אם עוסקים בשמות, פאלטרו זו גווינת ולא גווינית. אם נעזוב רגע את השמות, עבודה של אחד עשר וחצי חודשים מסתכם ב-50 שבועות ולא 54. טמטום לשמו. ספר חביב.”

“השם של הספר מצלצל לכם מוכר, כי גם לו יצא סרט די טוב בכיכובם של האן האתווי ומריל סטריפ. הסיפור מגולל את סיפורה של אנדריאה מתמחה חדשה בעיתון אופנה בשם ''מסלול'' שבכלל מטרתה העיקרית להיות עיתונאית, בעיתון אחר אך היא מתקבלת לשם כדי להעשיר את קורות חייה. וחייה מדלדלים מקצה לקצה כאשר הבוסית שלה מירנדה מתעללת בה ללא רחם, גורמת לה לרגשי נחיתות, ירידה במשקל, ולהיות תחרותית ורעה כלפי חבריה לחיים, והיא נהיית השפחה שלך, והיא מתמודדת עם עולם הדוגמנות והרזון הקיצוני( בהיותה לא שמנה כלל מידה 36, לזה קוראים שמנה?) הספר נהדר כך גם הספר, הסופרת מספרת שהספר בעצם הוא סוג של אובטוגרפיה של חייה של אנה וינטור, עורכת מאוד מעורכת של מגזין ווג האמרקאי, לורן טוענת שהיא עבדה אצלה ואימללה אותה עד אין קץ.”

“ספר נחמד מאוד ובהחלט קליל. אותי באופן אישי הרבה סיטואציות הצחיקו וחוץ מזה אני חושבת שהסיום של הספר לא יכל להיות יותר מושלם מאיך שלורן עשתה אותו.”

“אודה כבר עכשיו- קראתי את הספר אחרי רקע של לפחות עשרים צפיות בסרט יחד עם אימא שלי, חלקן באותו השבוע, ודקלום של חלק ממנו בעל-פה (כן, דיאלוגים שלמים שחרוטים בזיכרוני השחוק וגורמים לי להישמע כמו תסריט מהלך). ואודה בחטא הגדול והלא יאמן- העדפתי את הסרט. אולי זה בגלל שכבר נקשרתי אליו רגשית, ואולי זה פשוט בגלל שמריל סטריפ היא שחקנית מעולה, אבל אני פשוט לא יכולתי לתת לו חמישה כוכבים שלמים. סך הכול הספר קליל כמו הסרט שמבוסס עליו- בחורה, חסרת חוש אופנה, שרוצה להיות כתבת, מתקבלת לעבודת החלומות ש"מיליון בנות היו רוצחות למענה" במגזין אופנה, עם בוסית שלא תאחל לפגוש גם בסיוטים הנוראיים ביותר שלך. אז הספר הזה מצחיק, ואולי גם קצת שטחי. הכתיבה אמנם משעשעת, אבל הדמויות לא עמוקות במיוחד. אלכס, החבר הנחמד והמדהים, לילי, החברה המשוגעת, ההורים המיושנים, עובדות הטרנד הרכלניות, הבחור הסקסי שבסופו של דבר הוא סתם שחצן. גם הדמות הראשית לא מפגינה יותר מדי רגש חוץ מסרקזם ותסכול במשך הספר, מה שאני לגמרי יכולה להבין, אבל לפעמים נמאס לשמוע כמה כלבה הבוסית שלך וכמה שאת מתחמנת אותה ומגישה לה צלחות מטונפות. חלאס. ובכל זאת, יש בו גם משהו כיפי ומהנה. אווירה אופטימית ונעימה, גם אם ברובו הדמות הראשית צינית וזועפת. לורן וייסברגר עשתה עבודה טובה, בהחלט, למרות שהבמאים עשו עבודה עוד יותר טובה. זו פשוט דוגמה אידיאלית לספר של ארבעה כוכבים; הוא לא עוצר נשימה, לא נוגע בליבי וגורם לי לחשוב על סיפור מרגש שקרה לי, אבל הוא כן שווה את הזמן, במיוחד אם את יושבת בבית רוב היום מפחד שיחזרו האזעקות. ואחרי שאני מתחילה להשוות את המבצע-יותר-נוטה-למלחמה צוק איתן למלחמה בזומבים מתאבדים- מגיעה לי קצת נחת.”

“את הסרט ראיתי לפני שקראתי את הספר ולכן היה קושי מסויים בליהוק הדמויות בעת הקריאה. מריל סטריפ (שחקנית נתעבת בעיני) אינה מתאימה לחלוטין לדמותה של העורכת המרושעת ולכן הוחלפה מיד בג'ואן קולינס. הכל הסתדר מיד. עוד טעות בליהוק היא העוזרת שלה, מחברת הספר, שלוהקה בסרט בדמות אן האת'וויי העכברית. ביג מיסטייק. הוחלפה אחר כבוד בג'יין פונדה הצעירה. יופי. עכשיו להתנצלויות ולתירוצים. מה לי בכלל ולספר הזה? הספר נקנה בטעות וזו התבררה די מהר לנוכח זרימתו של הספר, כך שכבר היה מאוחר להניח את הספר בצד, שהרי הוא קולח כל כך. זה בפירוש ספר נשים, מה שלא מוריד מערכו, ספר טיסה, אין הרי באמת רק דבר כזה, רק ספר שמטיסים מתוך תעוב. אחרי זה אפשר רק לומר, שמפאת היות הספר מבוסס לגמרי על סיפור אמיתי, יש בו הצצה נדירה לעולם בו הכסף נשפך כמים, החיים הנוצצים אינסופיים והמחיר לכך כבד מנשוא. גם שמות אמתיים וזוהר אינסופי לא פוגעים בספר למי שזה חשוב לו. אנדריאה סיימה לימודיה בקולג' במטרה אחד ויחידה: עבודה בניו יורקר היוקרתי. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. היא נקראת לריאיון בעקבותיו היא זוכה במשרה ש"מיליון נערות היו רוצחות בשבילו": עוזרת זוטרה של העורכת האגדית של הטרנד – מירנדה פריסטלי (במקור, העורכת האגדית אנה וינטור, העורכת של הווג). המשרה של העורכת הזוטרה היא לשנה, לאחר מכן יש החלטה האם פניה להמשך ולקידום או לעזיבה. זה נשמע כאילו מדובר באיזשהו הליך עבודה מסודר ומקובע, אבל הרי מדובר בעורכת קפריזית, בעיתון האופנה המצליח בעולם, כזה הקובע גורלות של בתי אופנה ידועים, ולכסף אין בכלל גבול כשמדובר בהוצאות על ביגוד, טיסות, אש"ל. שנת העבודה מתחילה ואנדריאה הצעירה מבינה עד מהרה שכדי שלעורכת הידועה יהיו חיים נוחים ומושלמים, לה עצמה לא יהיו חיים בכלל. זה מתחיל בשיחות במכשיר הפלא אז, הפלאפון, בשעות שונות ומשונות, כולל סופי שבוע, ממשיך בצורך ללבוש בגדים המייצגים את רוח הטרנד (לא בעיה גדולה משום שמחסני הטרנד גדושים בגדי מעצבים שנשלחו לצילום), אכילה של סלט ירוק בלבד, אם בכלל, וכך הלאה. העוזרת צריכה לנחש מה רוצה הבוסית עפ"י מילה פה, מילה שם. העבודה מתחילה בשבע בבוקר ובשבע בערב עוד בודקים אם נותרו דברים דחופים לעשותם. מובן שכל הלחץ הזה פוגע ביחסים עם חברתה הטובה לילי ובעיקר עם היחסים המהודקים עם החבר אלכס, שלבסוף גורם לפירוד. מתברר שרבים וטובים הם האנשים העובדים בהוצאות לאור השונות בניו יורק מכירים בטירוף של העורכת הקפריזית, אלא שמי שלא מכיר סבור שמדובר במשרה חלומית, שכל מחיר מתאים כדי לעבוד בה. נשאלת השאלה, מדוע אנדריאה היתה מוכנה? או, טוב ששאלתם. המטרה היא לקבל המלצה מהאגדית לאחד העורכים האחרים בעיר, נניח לעורך הניו יורקר. בדרכה השנונה לורן וייסברגר מתווה את דרכה בחוחים במה שנראה כשדה ורדים. אל מול חסרונות המפגש של העורכת הזוטרה עם הבוסית הגחמנית יש את היתרונות של בגדי מעצבים חדשים בחינם, נסיעות ברחבי ניו יורק בלימוזינה של המערכת, הוצאות אינסופיות על החשבון הגמיש של הטרנד וכך הלאה. בסוף יש פיצוץ קסום. ביקורת החובה מסתכמת בזה שדמותה של העורכת אין בה את הרשעות הגמורה והתיאור ההולם רשעות זו. בכלל, תיאור הדמויות קצת פלקטי ופה ושם יש מריחת יתר. אם ניקח בחשבון את הוצאת הספר ע"י מודן, כאן נותר רק להתרגז על רישול העריכה וההגהה. אז, כמו היום, מנוע החיפוש המפורסם צריך להיות גוגְל ולא גוגֶל. טעות שניה נוגעת לשמה של המעצבת דיאן פון פירסטנברג. השם הוא פירסטנברג ולא פורסטנברג. טעות שלישית נוגעת לאיפור של ברברי. זה ברברי ולא בורברי. ולבסוף, אם עוסקים בשמות, פאלטרו זו גווינת ולא גווינית. אם נעזוב רגע את השמות, עבודה של אחד עשר וחצי חודשים מסתכם ב-50 שבועות ולא 54. טמטום לשמו. ספר חביב.”

“השם של הספר מצלצל לכם מוכר, כי גם לו יצא סרט די טוב בכיכובם של האן האתווי ומריל סטריפ. הסיפור מגולל את סיפורה של אנדריאה מתמחה חדשה בעיתון אופנה בשם ''מסלול'' שבכלל מטרתה העיקרית להיות עיתונאית, בעיתון אחר אך היא מתקבלת לשם כדי להעשיר את קורות חייה. וחייה מדלדלים מקצה לקצה כאשר הבוסית שלה מירנדה מתעללת בה ללא רחם, גורמת לה לרגשי נחיתות, ירידה במשקל, ולהיות תחרותית ורעה כלפי חבריה לחיים, והיא נהיית השפחה שלך, והיא מתמודדת עם עולם הדוגמנות והרזון הקיצוני( בהיותה לא שמנה כלל מידה 36, לזה קוראים שמנה?) הספר נהדר כך גם הספר, הסופרת מספרת שהספר בעצם הוא סוג של אובטוגרפיה של חייה של אנה וינטור, עורכת מאוד מעורכת של מגזין ווג האמרקאי, לורן טוענת שהיא עבדה אצלה ואימללה אותה עד אין קץ.”

“ספר נחמד מאוד ובהחלט קליל. אותי באופן אישי הרבה סיטואציות הצחיקו וחוץ מזה אני חושבת שהסיום של הספר לא יכל להיות יותר מושלם מאיך שלורן עשתה אותו.”