“הספר "חבורת ציק-טוף" מאת יהודה אופנר שייך לז'אנר ספרי חבורות. הספר מצטרף יפה למסורת הכתיבה עליהן בספרות העברית, ועושה זאת בצורה עדכנית. הנושאים המטופלים שם הם מעולם ההתמודדות העכשווי והיום-יומי של ילדים רבים: גניבות בבית הספר, לעג לזרים, בריונות של ילדים גדולים, התעללות בבעלי חיים, קשיים חברתיים על רקע של פער כלכלי ועוד. בספר יש תיקשורת באמצעות טכנולוגיה כמו שליחת מיילים ומסרונים, ממש כמו שמתנהלת התקשורת בין ילדים בעולם האמיתי. הספר כתוב בשפה עברית נגישה ולא מתיימרת. הנושאים המורכבים המטופלים בספר, כמו עוולות חברתיות, מוגשים בדרך פשוטה ונוחה לעיכול. השימוש בהומור נעשה במינון הנכון, תוך שמירה על אותנטיות של שפת ילדים. הספר פונה לילדים בגובה העיניים, ומתייחס ישירות לעולמם הקיומי. במובן הזה הוא שונה מספרי חבורות, כמו חסמב"ה, שעסקו ב'רעיון גדול', כמו הציונות ותקומת מדינת ישראל. זו דוקא נקודת החוזק של "חבורת ציק-טוף": גם בעולם פוסט-רעיונות-גדולים, ילדים יכולים להיות גיבורים בסביבתם הקרובה. בה-בעת, לא נפקדים המבוגרים בסיפור, והוריהם של ילדי הציקטופים נוכחים ברקע, כמבוגרים מיטיבים, ולא כמבוגרים נוטשים. עולה מתוך הספר מודל של ילדות מודעת, אקטיבית, עם הרבה כבוד ליכולת של ילדים לטפל בעצמם בנושאים המטרידים אותם. כך, למשל, בפרק האחרון יוזמים חברי ציק-טוף פרוייקט חברתי חשוב. החבורה לא מנותקת מהסביבה ופועלת לתקן את העוולות, בקנה מידה של סבל של ילד.
בחטיבה שבה אני מלמדת, קראנו את הספר במסגרת הנושא ״איך אני משפיע על הסביבה״. שמתי לב שהמורים שנהנו מהספר הם אלה שלא שכחו מה זה להיות ילד בעצמם. ילדים שקראו את הסיפור הזה, התמוגגו ועיניהם היו חדורות מוטיבציה ואמון, שגם ילדים יכולים לשנות ביחד את העולם. בעיני, זה מסר חשוב וחינוכי . אני ממליצה בחום לצרפו לרשימת קריאת חובה לכל תלמיד, ולכל מבוגר שזוכר מה זה להיות ילד.”
