“יש ספרים שיש בהם אמת כזו, מעין אמירה כה עדינה אך מהותית. פיסות חיים קטנות שנחשפות ברבדים, דרך מילים שמציירות מציאות מוחשית, עם צבע וריח וגעגוע כה עז שכמעט מרגישים אותו כמו חוש נוסף. משהו בשפה העברית הוא כעט בלתי ניתן להמרה לשפות אחרות. הקסם של המילים הללו, הפשוטות. אני לומדת להעריך מחדש את קסמה של השפה, להתגעגע אליה, להתגעגע לתמונות המצוירות בין הדפים, על אף שאלו רחוקות מלהיות חוויות ילדותי וצעירותי בארץ. אבל משהו, משהו במילים האלה, שואב אותי לתוך עולם שכבר רחוק ממני, ופתאום שוב מרגיש חי וקיים דרך אותן מילים.
מעבר לכך שהספר מעביר בצורה כה חדה את תחושות הניתוק והקרע של אדם הנע בין שתי ארצות, תחושה שאני מזדהה איתה בעקבות נסיבות חיי האישיות, מערכת היחסים המורכבת המתוארת כאן מדגישה את אותו קרע. בארץ הנוכרייה יש אהבות קטנות, חדשות ומרגשות, אך בארץ המולדת נמצאת האהבה הישנה הגדולה, הכואבת. מעבר לרעיון הרומנטי, אני רואה בזה אנלוגיה לאותו אספקט של טלטולו של האדם בין התרבויות השונות כל כך, הכה רחוקות זו מזו. הארץ בשבילי היא מערכת היחסים הארוכה מהעבר, מלאה בזכרונות מעורפלים וחמים של ילדות, אך זו נקטעה בטרם עת בצרימה עזה, ועל כן הזיכרון שלה נותר כואב. ואילו חו"ל מלאה בחוויות קטנות וחדשות, מסעירות, אך אלו לעולם לא ישתוו לאותה נוסטלגיה נושנה, לאמיתות של ארץ מולדתי.
הזדהתי, צחקתי, התרגשתי, כעסתי, ובעיקר לא רציתי שזה ייגמר. הסוף משאיר טעם לעוד ושאלות פתוחות, קצת כמו ישראל. הדמויות הצבעוניות מזכירות תקופה שנשכחה, וזה מרגיש כה טוב להיזכר בה. והסיפורים מההווה מזכירים שהארץ נשארה כמו שהיא, אותן דמויות עדיין מהלכות ברחובות תל אביב, וכל מה ששנוא עלינו בארץ החמה הזו, הוא גם מה שאנו לומדים לאהוב, ומתגעגעים כשעוזבים. ומחוצה לה, נזכרים לשנוא שוב.
פנינה חכמה שאהבתי: "בארץ עכשיו 36 מעלות. פעמיים ח"י אבל הכל מת", זו מהות החשיבה הישראלית שמתבוססת בחום הים תיכוני, החום שממיס את סבלנותנו ואהבתנו למקום יושבנו וממאיס עלינו את השהייה בו. ובאמת בחום שכזה הכל מת. אבל בעיקר מה שמת ומתאדה זה הצלם שלנו, מי אנחנו ולאן אנחנו שייכים. זו השאלה שבני אדם תרים אחר מענה לה, ומסתובבים בעולם בחיפוש אחר תשובה, ונאבדים ומתבלבלים ונקרעים, תועים ותוהים באותה שאלה שוב ושוב. ואולי, אולי אם לא היינו שואלים את השאלה מלכתחילה, אז הייתה התשובה ברורה זה מכבר.”

“הספר הטוב ביותר של יוסי.
יש לי שלושה עותקים שלי
1. שיהיה בבית בספריה
2. שאוכל להשאיל לכל מי שחשוב לי
3. משהו ששמר אצלו את עותק ההשאלה
כך שבעצם יש לי רק שניים בבית”

“הספר נוגע בשני נושאים, האחד מאד פופולרי בספרות הישראלית ובשנים האחרונות בפרט, והשני קצת פחות חשוף בדרך כלל לקורא הממוצע:
את הנושא הראשון הייתי מגדירה כ"המשפחה המסורתית-עדתית", חיי העוני בשכונה נידחת זו או אחרת.
הנושא השני הוא בפשטות: הומוסקסואליות.
בשני הנושאים מטפל הסופר בצורה די מעניינת, הוא מספר לנו על החיים במשפחה פרסית קשת יום, דמות אם חזקה ומעניינת (כרגיל...), קשר מאוד מיוחד בין האם לבן, המאכלים, הריחות, הטיפוסים... מוכר מעוד הרבה ספרים אחרים ועדיין מעניין.
הנושא השני חושף את הקורא לעולם ההומוסקסואלים בצורה מאד ישירה, בלי גינונים ו"החלקות", כמו שזה, לטוב לרע. אין התיימרות של הסופר להציג את הקהילה באור חיובי, וכמובן גם לא באור שלילי. עם הרבה חמלה הוא מספר על עצמו בתוך העולם הזה. יש תחושה מאד חזקה לכל אורך הספר שהסופר מדבר על חייו, אם כי אני לא יכולה לומר אם זה נכון או לא כי לא בדקתי את הנושא... התחושה המועברת היא מאד אותנטית ואמינה, מתיאורי סקס, עדינים ונעימים, לא בוטים, ועד תיאורי מערכות יחסים מורכבות, יותר או פחות, בין שני גברים.
מה שיפה בספר זו הטבעיות בה הוא מתאר את חיי ההומואים, אין שם מלחמות או תיאורים על ההתמודדות עם "איך זה להיות הומוסקסואל", אנחנו כאילו נמצאים שלב אחד אחרי, במקום בו ההומוסקסואליות היא כמעט לגמרי מקובלת, הספר בכלל לא מטפל בנושא "המלחמה של הקהילה", כאילו בעידן נאור יותר, וזה מאד נעים.

ארבעה כוכבים מתוך חמישה, ספר קצת אחר, מומלץ.”