“התקופה שבין המאה ה-15 למאה ה-17, נקראת בהיסטוריה עידן התגליות. אנגליה, הולנד, ספרד ופורטוגל היו שותפות לעידן הזה בו נשלחו על ידן מגלי עולם המפורסמים לגלות ארצות חדשות ובהמשך הפכו אלו לקולוניות.

אך לא רק ארצות חדשות התגלו בשנים האלו. אחד הגלויים החשובים של תקופה זו, היו התבלינים: ציפורן, קינמון ובעקר אגוז המוסקט. כאשר הכריזו רופאי אנגליה במאה ה–16 שאגוז מסתורי שהגיע לאירופה בתיווכם של סוחרי תבלינים ערבים ומקורו נשמר בקנאות, מסוגל לרפא את מגיפת הדבר, האמיר מחירו של התבלין הריחני לגבהים בל ישוערו. היה ברור כי מי שיצליח לשים את ידו על מקורות אגוז המוסקט, יגרוף לכיסו רווחי עתק ואז נפתח המירוץ הגדול לשליטה בנמלים של דרום מזרח אסיה, או ליתר דיוק איי התבלין אשר באזור מלזיה ואינדונזיה של היום.

זהו הנושא בו עוסק "אגוז המוסקט של נתנאל". מילטון מתאר בספרו את המאמצים של הסוחרים הבריטים, שהתאגדו בשלב מסוים ב"חברת הודו המזרחית", לחדור לשווקים האלה ולשמור עליהם מפני ההולנדים (בעיקר).

מיהו נתנאל קורטהופ? קפטן בצבא הבריטי אשר בשנת 1616 השתלט על האי ראן שבו צמח אחד מיערות המוסקט היחידים בעולם. ההולנדים לא ראו זאת בעין יפה והחלו במתקפות על האי ועל ספינותיו העוגנות של קורטהופ, שנפלו לידיהם מהר מאוד. ואז החל המצור. עם 39 אנשי צוות והאוכלוסיה המקומית המצומצמת, קורטהופ הגן על אי המוסקט תחת המצור ההולנדי שנמשך 1,540 ימים שבסופם הבריטים נכנעו.

ספינות לאין ספור טבעו בים במרוץ התבלינים הגדול. הרבה יותר יורדי ים קיפחו במרוץ הזה את חייהם, מאשר שבו משם בשלום. זהו סיפור על שאפתנות ודבקות במטרה אך גם של מלחמות, מעשי טבח רבים, הוצאות להורג וסיכסוכים אין קץ.

בינתיים, בצד השני של העולם, הבריטים וההולנדים נלחמו גם על שליטה באי אחר – ניו אמסטרדם: אי שאנו מכירים היום בשם מנהטן. כדי לשים סוף למלחמות הטריטוריה ברחבי העולם, הסכימו המעצמות לחתום על הסכם שלום שזכה לשם חוזה ווסטמינסטר (1674). ההולנדים ששמרו מאז 1620 על השליטה באי ראן, החליטו ששווה להם יותר להמשיך לשמור עליו מאשר על האי נטול התבלינים שבאמריקה ולכן הם הסכימו לתת לבריטים את מנהטן בתמורה לאי ראן.

מילטון כותב נפלא לדעתי. הספר הוא שילוב בין ספר היסטוריה לספר עלילתי כאשר אין בעיה לדלג מידי פעם על איזו פיסקה אם מוצאים אותה פחות מעניינת. זו הסיבה שאני לא יכול להגדיר אותו כרומן היסטורי במובן שבו כולנו רגילים.

4 כוכבים ולא 5 רק בגלל כמה פסקאות אותן מצאתי עמוסות בפרטים ועליהן דילגתי.

אני ממליץ על הספר במיוחד לכל חובבי ההיסטוריה שבינינו.”