הספר הזה נולד כתסריט, אבל כבר בעמודיו הראשונים היה ברור שהוא יהיה גם "פרוזה", וכך גם נכתב לכל אורך גירסתו הראשונה. טקסטים קולנועיים נכתבו על ידי מאיה הפנר, יואב כץ והח"מ. על הסיפור עצמו, כפרוזה, שמרתי אני לכל אורך הדרך. ועם זאת, ניסיתי לכתוב באופן שמזמין לקריאה "קולנועית" ככל האפשר. לקולנוע אין עבר ואין עתיד. גם ה"פלאש - בקים" בסרטים מתרחשים עכשיו ולנגד עינינו - כך גם בסיפור פה - הכל הווה. ועוד: בשפת הקולנוע אין בדרך כלל "הרהורים", אין .רגשות כמוסים" - הקולנוע .ביהייביוריסטי" במהותו, אין לו "נשמה.. רק מה שמצטלם, רק מה שאומרים הגיבורים - ונכון לעכשיו עדיין לא פיתחנו תאורה ופילם כה רגישים שיפרצו ויצלמו למעננו את "סגור לבנו." ועל כן, בחושך, באולם מול המסך הלבן אנחנו לא רואים לעולם "עומק נפשי". אנחנו רואים את צללי דמויות נעים ושומעים מלים וצלילים - את כל היתר אנחנו מרכיבים ומנחשים. כמו בחיים. אז גם פה זה כך, פה בסיפור שבא מן הסרטים.