אנחנו יושבות בפונדק דרכים. "שוקו חם," אני מבקשת. מבקשת ישירות ובגלוי. לא בסתר. לא מחכה כמו אז, כשחיכיתי לשובו של אבי מאוחר בלילה. הוא היה נכנס בשקט בשקט, מסיר בפרוזדור את כובעו (כובע לבד של בוגארט), מתקרב למיטתי על בהונותיו, בידו הספל הגדול ובתוכו שוקו. לא סתןם שוקו, משקה שוקולד עשיר וסמיך. אני יונקת את המתיקות הזו אל תוך לשד עצמותי יחד עם חיבוקו החם, וידו השחומה מלטפת את תלתלי הזהובים. עכשיו שתינו שותות. את את הקפה שלך, ואני את השוקו שלי. הפעם זה אחרת. הספר כבר כמעט מוכן. ספרך מוליך אותי אט אט בשבילים אפלים, בנתיב שממנו אין לי מפלט. אני חשה את דפיקות לבי. נראה שהמצאתי אותך כדי שתהיי האוצרת הפרטית שלי. לזכור הכל ולא לשכוח. היום אני פוחדת שאשכח, שאשכח, שאבלע בתהום הנשיה, שאהיה כדברייך - ישנני.נעמי, ילדת מסתור.