הרבה פעמים אני חושב מחשבות. אני מדבר לעצמי בלי קול שעות שלמות. בדרך כלל אני שוכב במיטה, מסתכל על הקיר וחושב. אבל לפעמים אני חושב גם באוטובוס, או באמצע שיעור בכיתה, או כשאני יושב במטבח ואוכל את מה שאמא השאירה לי לצהריים. יש מחשבות שאני מתכנן לחשוב ויש כאלה שבאות מעצמן.
לפעמים אני חושב שאני מנצח באליפות הארץ במשׂחֶה למאה מטר חזה לגיל אחת עשרה. כל המשחה אני מפגר בכמה מטרים מהמוביל, אבל לקראת הסיום אני לא מוותר ומאמֵץ את כל הכוחות שלי עד שבסוף אני מנצח. הקהל ביציעים קם על הרגליים ומוחא כפיים בהתלהבות. אני צף על פני המים, מנחם את היריבים המתוסכלים שלי ומחייך לכולם דקות ארוכות. אחר כך אני יוצא מהבריכה. אמא ודודה לא דודה ניגשות אלי מאושרות ומחבקות אותי. דני המאמן מגיע בריצה, שם יד חזקה על הכתף שלי ואומר, "כל הזמן ידעתי שיש פה פוטנציאל אולימפי. עכשיו זה רק עניין של משמעת והרבה אימונים." אני מתעטף במגבת ומחלק חתימות לכמה ילדות קטנות שמקיפות אותי. עיתונאי בא ומצלם. אין כמו ההרגשה המתוקה של ניצחון.
לפעמים אני חושב שיש לי תחנת דרכים ענקית בלב המדבר. אנשים שנוסעים נסיעות ארוכות עוצרים אצלי. אין להם ברירה, כי תחנת הדרכים שלי היא היחידה בטווח של מאות קילומטרים. יש בה סופרמרקט, וגם תחנת דלק, מוזיאון לתולדות האזור ובריכת שחייה. הכול ביחד במבנה אחד ענקי. המבנה הענקי הזה נשלט על יָדִי במערכת בקרה אוטומטית, מתוך חדר קטן שרק אני יכול להיכנס אליו. אני יושב בחדר הזה ורואה איך מכונית ישנה ומאובקת עוצרת ויוצאת ממנה משפחה שלמה מזיעה. הם נכנסים לסופרמרקט וקונים בלחיצה על המחשב המשוכלל לחמניות עם פרג ושתייה קרה. אחר כך הם לוקחים את האוכל לבריכה ויושבים על הדשא בצל ומשוחחים. אני מסתכל עליהם מהחדר הקטן שלי עד שאני רואה שהילדים הקטנים מתחילים להשתעמם ומרגיזים את האבא והאמא. ואז אני כורז ברמקול, שאפשר לשמוע אותו גם בבריכה וגם בסופרמרקט, "בעוד דקות ספורות יוקרן סרט מצויר במוזיאון שליד הבריכה. כולכם מוזמנים." לא תמיד אני כורז את זה. יש מקרים שהמשפחה ממשיכה לנסוע בלי להיכנס למוזיאון.
לפעמים אני חושב שאני שומע דפיקה בדלת. אמא ואני ניגשים לפתוח. בדלת עומדים שני קצינים, אחד בדרגת רב-סרן והשני אלוף-משנה. האלוף-משנה מניח יד על הכתף שלי והעיניים שלו טובות ומרחמות. הכומתה שלו כמעט נשמטת. הרב-סרן נראה נבוך.
" יש לנו חדשות רעות," אומר האלוף-משנה. אמא כבר מבינה ואני עוד לא. "יוני, אבא שלך נהרג."
אני מסתכל על אמא ולא מבין. אבא נהרג? הרי לי אין אבא. מה פתאום אבא נהרג? אמא פורצת בבכי. היא מטיחה את הראש בקיר ובוכה. אחרי כמה דקות היא מתגברת על הבכי, מסתכלת עלי ואומרת, "שב יוני, אני אסביר לך." אנחנו מתיישבים על הספה בסלון. הקצינים באים אחרינו ומתבוננים בהערכה בדרך המאופקת שבה אני מקבל את החדשות המרות.
"נכון תמיד אמרתי לך שאבא עזב לפני שנולדת ואנחנו לא יודעים איפה הוא?" אמא שואלת אותי. אני מהנהן בראש.
"זה היה שקר. אבא שלך היה אדם אמיץ מאוד, חייל שנשלח לבצע לבד משימות מיוחדות ומסוכנות," אמא אומרת. אני מביט בה בהבנה. בבת אחת אני מרגיש גם את השמחה על זה שיש לי אבא וגם את העצב על זה שהוא נהרג.
"אסור היה לך לדעת עליו שום דבר," אמא ממשיכה ומחבקת אותי. "בגלל זה תמיד אמרנו לך שהוא עזב אותנו לפני שנולדת. אני ידעתי שבסופו של דבר הוא יפרוש מהצבא ויחזור הביתה עטור תהילה ועם המון סיפורים וזה יהיה פיצוי על כל השנים ש... על כל השנים ש...". הקול של אמא נשבר. האלוף-משנה מניח יד עדינה ומהססת על כתפה. הוא אומר לה שהם יעזרו לנו ככל שיוכלו. למחרת נערכת לאבא שלי הלוויה ממלכתית ויש תמונה גדולה שלו בעיתון. כולם מביטים עלי בהערצה, ואני מרגיש עצבות מתוקה.
את המחשבה הזאת אני חושב די הרבה.
