משפטים כגון: "העבודה היא חיינו", "בעבודה ברכה" ומשפטים מנוגדים כגון "הבטלה היא אם כל חטאת" הם אמיתות יסוד של התרבות המערבית מזה אלפי שנים. הם מייצגים מציאות שבה רוב בני האדם היו צריכים לעמול לפרנסתם בכל שעות הערות שלהם במהלך כמעט כל חייהם. יתר על כן, מה שנחשב להכרח בל יגונה במאות השנים האחרונות הפך ערך עליון, ובמושגים של הציונות הסוציאליסטית ל"דת העבודה". מאז ומעולם שירת החינוך את התפיסה ואת המציאות הללו. אלא שבדור האחרון החל הגלגל להתהפך. לראשונה בתולדות האדם יכולים אזרחי החברות המערביות לחזות מצב שבו רובם המכריע של חייהם לא יהיה מוקדש עוד לעבודה אלא לפנאי, מצב שבו מאבדת העבודה את ערכה המקודש. מה משמעותה של מהפכה דרמטית זו במציאות ובתפיסה של העבודה על החינוך? כיצד הוא צריך להתמודד אתה? בספר זה מתמודד הפילוסוף הידוע של החינוך ג'ון וייט עם שאלות אלה. הוא טוען כי, המהפכה הדרמטית שמתחוללת במקומה של העבודה ובחשיבותה בחברה מאפשרת בפעם הראשונה בתולדות הדמוקרטיות המערביות לחנך לערך העליון של ההומניזם והדמוקרטיה הליברלית: פיתוח האוטונומיה האישיותית של הפרט ומימושה. אם אכן תנוצל הזדמנות זו יהיה על החינוך לעבור שינוי רדיקלי. שכן, חינוך המגויס לחברות לעבודה (מנוכרת בדרך כלל) שונה מיסודו מחינוך הרתום ליישום ערך האוטונומיה האישיותית. וייט גם מצביע על ההשלכות המעשיות של שינוי רדיקלי זה על הפרמטרים המרכזיים של הפעילות החינוכית והבית ספרית. ג'ון וייט הוא פרופסור בכיר לפילוסופיה של החינוך ב"מכון לחינוך" (Institude of Education) באוניברסיטת לונדון. הוא עוסק בהגדרת המטרות הרצויות של החינוך בחברה דמוקרטית עכשווית, ובפיתוח הצעות לתוכניות חינוכיות לאור מטרות אלה. פרסם ארבעה ספרים ומאמרים רבים בתחומים אלה ובתחומים קשורים להם.