“די! אי אפשר יותר! לקרוא, לראות או לשמוע ביבי, אפילו לספר של חנוך ברטוב הוא נכנס. אך זו לא הסיבה שהענקתי לו שני כוכבים בהיותו "ספר לא משהו".

הספר כולל את העלילה הראשית "לב שפוך" וסיפור קצר נוסף "קריאה עיוורת". מהסיפור הקצר מאד נהניתי. מסופר שם על של אישה מבוגרת, אם של סופר שבהזדקנותה הולכת ומתעוורת ואינה יכולה לקרוא יותר את כתביו. אחרי שבעלה, שהקריא לה את הספרים, נפטר היא מסיימת את חייה בבית אבות קר ומנוכר.

אבל ה"ציון" ניתן לעלילה הראשית. המספר, שהוא סופר, שוכר את שרותיו של סייד לצבוע את דירתו ותוך כדי השהות המשותפת שומע את סיפורו של הסייד סמי ששון. סיפור חיים על אהבה לאישה שבגדה בו, על החבר הטוב שבגד עם אשתו ועל ילדיו המתנכרים לו.
סמי ששון, שמוצא הוריו מסוריה, "מדבר" בספר בשפה עילגת בנוסח סאלח-שבתי. אינני חושד שברטוב הוא גזען אבל מסגנון הכתיבה משתמע שהוא, בדמות הסופר, אשכנזי מתנשא.
אני אמנם בן ליוצאי אירופה אבל אני מכיר לא מעט משפחות ממוצא מזרחי ובאף אחת מהן לא מדברים בסגנון שברטוב הנחיל לסמי ששון. כשלמדתי בטכניון יצאתי עם סטודנטית ממוצא חלבי-סורי, אמנם עברו הרבה שנים מאז אבל אני עדיין זוכר את העברית היפה שבה דיברו בני משפחתה.

כשקישון "ברא" את סאלח-שבתי הוא עשה זאת בהומור ואהבה. ברטוב חוששני עשה כאן מעשה גרבוז כשהוא בנה באופן מתנשא את דמותו העממית-מזרחית סטריאוטיפית של סמי ששון ש"שופך ת'לב" בפני הסופר האשכנזי המפורסם עמוס גפן. להשלמת התמונה ברטוב מתאר את סמי ששון כתומך צעקני של ביבי והליכוד.

עלילת "לב שפוך" משתרעת על פני למעלה מ-130 עמודים. שלא כהרגלי, אחרי כ-50 עמודים נטשתי אותו ועברתי לסיפור הקצר בסוף הספר "קריאה עיוורת", ממנו נהניתי.

יש לחנוך ברטוב ספרים הרבה יותר טובים. על "לב שפוך" כדאי ורצוי לוותר.”

“סמי ששון הסייד מגיע לסייד את ביתו של עמוס גפן הסופר המפורסם. זה הראשון סייד ששמעו עובר מפה לאוזן וזה סופר שלא מוצא את הזמן הנחוץ לחדש את כסות קירותיו עד שכלו כל הקיצין. מה כבר יכול לצאת מסיפור בנאלי שכזה, פרט לטור עצבני במיוחד במדורי הכלכלה והצרכנות?
אבל סיפורו של סמי ששון, אף שהוא סיפור של משולש אהבים, תופס את הסופר גפן ביותר מסיבה אחת. אף שסמי מבטיח לזוג גפן כי יותיר דירה מסויידת היטב וכי לא ירגישו כלל שהיה שם, עמוס גפן מנצל את ההזדמנות שאשתו נוסעת לחודשיים לארה"ב כדי להישאר לבד ולסיים חובות כתיבה מעיקים.
אבל הרדיו הפועל בווליום גבוה ומעיק לא מאפשר את השקט הנחוץ ומקטעי שיחה עם ששון הסייד נפרש לו סיפור מרתק, מרתק אף יותר מחובות הכתיבה המעיקים על הסופר. לכאורה סיפור של ניגודים: ששון הצעיר יחסית וגפן המבוגר, זה המזרחי לעומת זה המערבי, זה שספר לא לוכד את עינו וזה החי מכתיבת ספרים, זה המפורסם וזה הסייד. הספר כתוב בשפה גבוהה ויפה להפליא מנוקד פה ושם בשפה הנמוכה של הסייד וסיפורו המסתבך.
ככל שהסיפור מתקדם גם לסופר גפן התחושה שיש כאן לא יותר מסיפור בגידה מצד אשת הסייד וכי ששון בחר בגפן הסופר כדי שזה יעשה ספר מסיפור חייו של הסייד הבודד. אבל ככל שהסיפור ממשיך ברור שהשוני הופך לדמיון בין שני הגברים והסופר נלכד בסיפור חייו של הסייד, שלמרות השוני, הוא מבין שלא היה הרבה נחוץ שגם החומות המתגבהות בינו לבין אשתו היו מותירות אותו לבדו כמו הסייד. אלא שבסוף הסיפור הוא מודה למזלו הטוב שהוא בכל זאת נותר עם רעייתו, למרות הגורל הדומה לגורלו של הסייד בכל המדובר בילדיהם.
הסיפור כתוב נפלא, קסם מהלך על כל שורה ומהאמצע, לאחר שגפן מבין שיש כאן מעבר לסיפור בגידה, הסיפור כבר מתקדם כספר מתח ממש, עד לסופו בו הדירה מסויידת ונקיה וכל סיפורו של ששון גלוי וידוע והאיש הרזה והאפרורי, המנוקד בכתמי סיד נוגע בנימי נפשו של הסופר, נוגע בקצות עצבים חשופים.
יופי של ספר.”