אני זוכר בגיל שלוש או ארבע את המרחב הפתוח שנתחם הרחק הרחק בענני הרים כחולים ואת הדרך שחצתה ללא סוף את היום ולאחר מכן את הלילה. אני זוכר את הכוכבים, את החושך, את תחושת הדרך הלא נגמרת, התלויה באמצע העולם החם בחושך, ולבסוף את האורות הקטנים הקורצים של העיר הרחוקה. נלווינו אחי ואני אל אבינו מורה הדרך שוב ושוב. חצינו ערים נבטיות קבורות באבק, כנסיות ביזנטיות נטושות, גשרים רומיים, סכרים לבנים של אבן, ערוצים רחבים עם רתמים, מעברי בטון על הכבישים הצרים הבהירים כנגד סחף שטפונות, עצי שיטה קוצנית עמדו במרחב עם נופן השטוח.
אני זוכר שהות בעיר מדברית עם רובע עתיק שבו הבתים היו מאחורי חומת אדובי שמסגרה את הרחוב הצהוב עם הצאלונים המאובקים. הבית עצמו היה בנוי אדובי. דשא ירוק כפלא צונן מוצל, היה צפון בתוך החצר המוסתרת, ואילניות קרירות היו מטפסות בדממה על רשתות היתושים בלילה בחלון. הייתי צופה בהן מהרצפה הקרירה בדמדום אחרון לפני השינה.
כפות רגלי זוכרות את מגע הלס החלק הבוצי מתחת לזרם המים...
אני זוכר את שכבות הסלע החרוצות הלבנות, מבשרות קרירות והקלה אחרי המרחק הלא נגמר של הדרך והשביל הרועדים באבק וחום. היינו יורדים באלכסון תלול, חוצים את שכבות הסלע הנוטות, פוגשים ברווחה את האשל הראשון ועשרים דקות אחריו את הגב העמוק עם המים הכהים.
אני זוכר את ענן הארבה שהתרומם בעורפנו כיסה את השמים ואותנו, את הנסיעה המנוקדת חגבים עם נפצי דריסתם ופגיעותיהם בחלונות כמו גשם אפל. כאשר הגענו הביתה הכל היה מכוסה בארבה, השמיים היו מנוקדים מאופק לאופק, והאוויר היה רטט נמוך ובלתי פוסק. ליקטנו את החגבים וטיגנו אותם כמו בתימן.
קירות אדומים של סלע, הרים שחורים, אבנים ירוקות, וגביש מלח ריבועי, שנלקח מהר מלח אמיתי שאין שיעור לגודלו, עדיין נמצא על מדף נמס לאיטו לאורך השנים. שעון מלח. עכשיו הוא בגודל אגרוף. אהבתי ללקק אותו.
אני זוכר את הפתן השחור הקטן שנפל למים הירוקים כהים, מפותל כמו צמיד קטלני.
נער הייתי כשהלכתי לבד למדבר אל החום, אל הסלע. שוב ושוב חזרתי לשם. פיתול אחר פיתול בערוץ הלא נגמר.
יום אחד בלע אותי נקיק לבן ומצץ אותי כמו סוכריה. הוא פלט אותי יבש ומדמדם צופה בי עולה זוחל ברפיון על הדופן הלא נגמרת. היה לי קר מאד. חומי עלה במהירות. רעדתי. הקרקע להטה בחמישים מעלות. כאשר לא יכולתי לעמוד יותר וזחלתי על ידי ורגלי, הגעתי לצמחי סמר ירוקים. בוץ היה לידם ועל הסלע היה פס לח של מים. שכבתי בבוץ הדק על הסלע. ליקקתי את הפס הלח. זמן רב לא עשיתי דבר חוץ מלחזור וללקק את הפס הלח של המים. ראיתי אנשים מתים במדבר, מישורים חסרי גבול מחורצים בעקבות של שרשראות זחלים ורכבי סיור, מרחבים וכוונים מוצפנים למפות, כלי נשק, שריפות של מתכת ושמן, דקלים שרופים.
הסלעים הקדושים של סיני, קרח בהר הגבוה, הגרניט, החולות האדומים, מכרות טורקיז, מבני אבן עגולים בני ששת אלפים שנה. מעיינות חמים. המדבר אין לו סוף.
ביקרתי את המדבר במקומות רחוקים. ראיתי מגדלי אבן, קקטוסים ענקיים, זריחות ירח מלא, נחש פעמונים. ברכות מקודשות בצבע קורן של כחול טורקיז ממוסגרות טרוורטין, אגם ענק בתוך סלע חשוף וקשתות סלע, נסעתי שלוש יממות על פסי ברזל מבריקים רותחים בתוך אבק אדום, וחניתי בתוך ענן מחניק של פרפרים צהובים וכתומים. ביקרתי ערי אבן שיבשו ומבצרים אדומים נשכחים. שערי אבן מגולפת בגובה של שש קומות הוליכו אל החול הריק.
על גבול המדבר בעיר של אבן למדתי את התבוננות הצייר. ארבע שנים נשם המדבר מאחורי חלוני, מאבך ומעבה את דמי ברוחות המזרחיות החמות המטורפות, מציף ומעשן אותי בריח החרוב והאבן. משם הלכתי מערבה.
תבנית המדבר הריק בתוכי הפכה כל מקום שניסיתי לשהות בו ליחסי, לקטן ולבסוף להוותי, לתפל. הדרך החוצה מכל ניסיון כזה הייתה בלתי נמנעת. יצרתי לי ישימון פרטי בלב המבוך. עברתי ממקום למקום כנווד עירוני, מתבונן בזריחות ובשקיעות מעל צוקי העיר.
יום אחד פגשתי חבר ותיק. הוא ראה אותי נולד. אביו היה חבר של אבי. ביחד רצנו בדיונות בין החבצלות הלבנות ופרחי נר הלילה, ביחד ליקטנו את הארבה, ביחד אנו זוכרים את קירות הבוץ היבש והאילניות, וביחד ירדנו את המצוק הגדול. המדבר הוצפן בנו בלי שהרגשנו. נפגשנו מחדש במדבר. הדרכים שעברנו בהן היו דומות מאד ושונות. דרכו שובצה חרסים וגורלות קדומים. המדבר אחז בנשמתו פעם, והחזיר אותה אליו ברגע האחרון. הוא שיחק עם להבות ומתכת, חלף בארצות רחוקות, ודיבר עם המדבר ללא הפסק נודד ללא הרף, אמן שטח גאון ומורה מדבר. נפגשנו שוב בנווה מדבר נמוך ועתיק, שצוקים מתרוממים מעליו וכסת עבה של חום נחה עליו בלילות. הוא החזיר אותי אל המדבר מהמבוך הגדול.
בוא, הוא קרא לי, בוא. הוא, אמן המדבר והשטח העיר בי את האמנות הרדומה של ילדותינו, של השטח הפתוח. חזרתי לראות את הכוכבים הגדולים בשמיים ואת מתווה ההרים הכחולים הרחוקים שבאופק.
