“ט' באב, יום אבלות על חורבן בית המקדש, ולמעשה שני בתי המקדש שהיו, ועל אובדן הריבונות הישראלית באותן תקופות. המסורת אוסרת עיסוקים המסיחים את הדעת מהאבל ביום זה. במשפחה שלי השתרש הנוהג לקרוא ביום זה ספרי שואה. היש חורבן גדול מזה? היש אבל גדול יותר? את הספר הזה מצאתי בבית הורי, שם הייתי בטוחה שאמצא מבחר ספרים. ההתמחות החובבנית של אבי היא היסטוריה מלחמתית של המאה העשרים. נראה קצת יבש, אולי, אבל בכל זאת לקחתי אותו.

"הבנליות של הרוע" הוא מטבע לשון שטבעה הפילוסופית חנה ארנדט. היא עשתה זאת בעקבות משפטו של אדולף אייכמן. לטענתה יש אנשים, ואייכמן הוא דוגמה, הנבלעים במעשיהם הביורוקרטים, ואינם מודעים לעצמת הרוע הנובעות ממעשיהם. מחקרו של יעקב לזוביק בא להראות כי אייכמן ודומיו במערכת הבירוקרטית הנאצית היו מודעים היטב למעשיהם, למטרות של אותם מעשים, ולהשלכות.

כשלמדתי לתואר ראשון, אי אז לפני כעשרים שנה, השתתפתי בקורס בנושא השואה. הוא לא היה רלוונטי ישירות לתחומים שלמדתי, אבל היה אפשר לקבל עליו נקודות זכות רלוונטיות, וזה הספיק. באחד מהשיעורים הראה המרצה מסמך. טבלת זמני רכבות, ושאל מה לדעתנו הפריט המזעזע במסמך. היו כל מיני תשובות, ובסוף המרצה הראה לנו את הפריט המזעזע בעיני. אחת הרכבות, כך נאמר במסמך, יצאה בשעה 15:59. והדיוק הזה, הפרט השולי והטכני הזה, הוא היה הנוראי מבחינתו.

גם הספר שלפנינו עוסק בפרטים, ובפרטי הפרטים. במסמכים, בתעודות, בדקויות של כבוד ושל דרגה, ובפרטים טכניים דומים. כך למשל הפרק השני נקרא "מסמכים במערכות ביורוקרטיות", ובו נעשית הבחנה בין יוזם המסמך, בין הכותב של המסמך (אדם הכפוף ליוזם), ובין החותם על המסמך בפועל (שהוא לרוב בכיר מן היוזם בדרגה או יותר). כל הפירוט הזה בא כדי להסביר שלא החותם על המסמך הוא הבעלים שלו ושל הרעיונות המובאים בו. כן יש כאן השלכה בנוגע לתזה העיקרית: האם כל הפעולות של המערכת הביורוקרטית (הנאצית או בכלל) באו כהנחיות מהראש כלפי מטה, או שמא להיפך - הרעיונות לביצוע והתייעלות באות מן הדרגים הנמוכים, והם המעלים כלפי מעלה את רצונם לבצע את "המשימה" שהוטלה לפתחם בצורה טובה.

יש שני דברים טובים בדרך ההגשה של הספר. הראשון, הוא שהמחבר לא נמנע מהכנסת פרשנות אישית, כולל מילים וביטויים שאינם יאים בהכרח למחקר המדעי. לאחר כל הרצאת פרטים משמימה הוא חוזר ומסביר למה זה חשוב בעצם, ומה אפשר להסיק מזה. מה שבדרך כלל מגיע רק בסיכום, נמצא בספר זה בכל פרק, ואפילו כמה פעמים. בנוסף, הוא מכריח את עצמו לצאת מן התחום היבש ולהזכיר כל הזמן לעצמו ולקורא שלא עוסקים כאן במסמכים, בחתימות ובמספרים, אלא בחיי אדם, וברשע. על כן בכל סיום פרק מובאת עדות או כמה עדויות של קרבנות לרשע הזה.

בסיום אותו קורס שהזכרתי קודם, הייתי צריכה להגיש עבודת סיום לקורס. לעבודה שהגשתי קראתי "בורג קטן במכונה" כהד לקו ההגנה שנקט אייכמן במשפטו בישראל. תוכן העבודה עסק בנושא האחריות האישית בתפיסת ההלכה היהודית, המנוגד עקרונית לאפשרות הגנה כזאת. המשפט העיקרי שבו השתמשתי הוא "אין שליח לדבר עבירה", כלומר המבצע פשע (להבדיל ממעשה טוב או נייטרלי) אינו יכול לומר שעשה זאת בשליחות של אדם אחר ובכך לחמוק מהשלכות המעשה ומענישה. ברגע שאדם עשה מעשה, הוא כבר אחראי. לכך התחבר לי הציטוט הבא מהספר, העושה שימוש אחד מני רבים בספר בתיעוד השפה כמשפיעה על המציאות:

"בעיצוב המדיניות של רצח יהודי אירופה היו מקרים רבים - אולי הם היו הנורמה - שצורת העבודה היתה כזאת שהחלטה מסויימת היתה תוצאה של פעילות קטנות שביצעו פקידים רבים, מבלי שאף אחד מהם היה חייב לתת דין וחשבון לעצמו על התוצאה הכללית של פעולותיו. השפה הגרמנית, להבדיל מן העברית, מקלה אף בכך בהבחינה בין zustandig לבין verantwortlich. בעברית שניהם יתורגמו ל'אחראי', מילה המביעה יחס ברור בין המעשה לתוצאתו ולמחוייבות המבצע לשניהם. לעומת זאת, במילה הגרמנית zustandig אין קשר כזה. האדם חייב לבצע פעולות מסוימות בתחום שעליו הוא zustandig, אך אין הוא אחראי לתוצאות verantwortlic". (עמ' 102-103)

כדי להוכיח שאין הדבר מאפיין של מערכות ביורוקרטיות באשר הן, אלא אופייני לנחישות הביורוקרטים הנאציים לבצע את משימתם, מביא לזוביק דוגמאות מארצות שהיו תחת הכיבוש הנאצי. בהולנד, הוא טוען, ששו ושמחו הנאצים לבצע את אותה מדיניות שהביאו אליהם הגרמנים, ואכן עשו זאת ביעילות. צרפת, לעומת זאת, היתה אגוז פשוט פחות. על פניו ממשל פטן שיתף פעולה, אבל הצרפתים הקשו ברמות רבות ושונות. החל מהפקידים הבכירים שסירבו לבטל את האזרחות של יהודי צרפת, וכלה בשוטרים שנשלחו לאקציות וטרחו להגיע פעמיים לכל בית: פעם אחת כדי למסור את הודעת השילוח, ופעם שניה בתקווה שהדיירים הבינו כבר מה שקורה, והספיקו להימלט. באיטליה, היה הדבר בולט אפילו יותר. הפקידים, אנשי המערך הפשיסטי של מוסוליני, אנשים שלזוביק מכנה באנדרסטייטמנט מובהק "שהיו לא נחמדים" לכל דבר ועניין, השתמשו במנגנוני הביורוקרטיה שלהם על מנת לעכב ולחבל ככל האפשר באפשרות שילוח היהודים באיטליה אל מותם הברור במזרח אירופה.

הספר טוב, אמנם יבש מטיבו בחלקים ניכרים ממנוף אבל קצר למדי (228 עמודים) וחשוב. בסיכומו של דבר מפריך לזוביק את מטפורת "המדרון החלקלק" שגורמת למי שהתחיל בפשע קטן לשוב ולפשוע עוד ועוד מבלי לשים לב שהדרדר, במטפורת הרשע כטיפוס הרים. ובלשונו: "כולנו כנראה נגועים באדישות. רבים מאיתנו אשמים באנוכיות. קהות חושים, לעומת זאת, אינה נפוצה כל כך; ככל שנגביה בטיפוסנו, כך ינשרו יותר ויותר מאיתנו. כל אחד מאיתנו מסוגל לבצע עוול, ורבים מסוגלים להיות נבזיים למדי. איך אין בכך ללמד דבר וחצי דבר על יכולתנו לבצע רצח, לא כל שכן רצח המוני, ולא כל שכן שואה. זדים אינם נבראים יש מאין, הם מחליטים על כך".”