“אחרי שצב-"מצב"-נרגע מהרפתקתו הקודמת ושב בבטחה לחורשה ולשריונו ...הגיע החורף. צב-"מצב" -לא אוהב את החורף,כיון שאיזו חיה מסתורית מטרידה אותו :
"הַחֹרֶף הֵבִיא אִתּוֹ עוֹד מַשֶּׁהוּ מֵצִיק: בְּאֹפֶן קָבוּעַ, לְפָחוֹת אַחַת לְשָׁבוּעַ, בָּאָה לְבַקֵּר אֶת מַצָּב אוֹרַחַת מִסְתּוֹרִית שֶׁמּוֹצָאָהּ לֹא יָדוּעַ. מַצָּב לֹא הֵבִין אִם הִיא נִכְנֶסֶת מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁתָּמִיד הִיא בִּפְנִים, רַק מִתְחַבֵּאת. הוּא אֲפִלּוּ לֹא יָדַע אֵיךְ הִיא נִרְאֵית. אֲבָל בְּרֶגַע מְסֻיָּם הִרְגִּישׁ שֶׁהִיא פָּשׁוּט נִמְצֵא
מַצָּב הָיָה חֲסַר אוֹנִים וְלֹא יָדַע מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי מֵרֶגַע שֶׁהָאוֹרַחַת נִכְנְסָה, הִיא שָׁאֲבָה מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַכּוחוֹת. פִּתְאום הוּא הִרְגִּישׁ בּוֹדֵד, עָצוּב, זָנוּחַ, הִיא הִשְׁתַּלְּטָה לוֹ עַל מַצַּב הָרוּחַ. הִיא גַּם סָתְמָה לוֹ אֶת הַתֵּאָבוֹן, הוּא אֲפִילּוּ לֹא יָכוֹל הָיָה לִשְׁתּוֹת, רַק לָשֶׁבֶת וְלִבְהוֹת. עַד שֶׁהִסְתַּלְּקָה עָבְרוּ לִפְעָמִים שָׁעוֹת.
מַצָּב יָדַע אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הַחַיָּה: מוּעָקָה (מֵאֵיפֹה יָדַע זֹאת, לֹא הִצְלִיחַ לְהִזָּכֵר – בְּכָל פַּעַם עָלָה בְּדַעְתּוֹ סִפּוּר אַחֵר). הוּא גַּם יָדַע שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁהִיא בָּאָה לְבַקֵּר, הִיא מְלַוָּה אֶת עַצְמָהּ בְּזֶמֶר אִטִּי, קוֹדֵר. לִפְעָמִים הוּא נִשְׁמָע פָּשׁוּט, לִפְעָמִים מְסֻבָּךְ, לִפְעָמִים נֻקְשֶׁה, לִפְעָמִים רַךְ. בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הוּא נִשְׁמַע בְּעֵרֶךְ כָּךְ:
עוּקָה-עוּקָה-עוּקָה-קָה
לֹא, אֵינֶנִּי יְרֻקָּה
וְגַם אֵין לִי לַהֲקָה
בּוֹדֵדָה כְּמוֹ מַלְכָּה
מְחַכָּה לִנְשִׁיקָה
מְקֻמֶּטֶת וּשְׁמוּטָה
כָּל הַיּוֹם בַּעֲלָטָה
אוֹי, אֲנִי כֹּה סְמַרְטוּטָה
לֹא יוֹצֵאת מֵהַמִּטָּה
"אֲנִי חַיָּב סוֹף-סוֹף לְגַלּוֹת מִי זֹאת מוּעָקָה וְלָמָּה בַּחֹרֶף הִיא מוֹפִיעָה", מִלְמֵל מַצָּב...."
וכך מתחיל מסעו של צב -"מצב " בחברת ידידיו הוותיקים דרבן וארנבת, וחברותיו החדשות- הגירית-הפחדנית והברווזה שנכזבת מאהבה גדולה,במהלך הרפתקאותיהם הם מגיעים אל עמק -רפאים האפל, ומוצאים עולם מופלא המסתתר תחת ערפל. על כל התמודדותם מול פחדים, מהלא נודע, והכי הכי -חשוב ללכוד את החיה הזאת -"מועקה".
--------------------------------
כמו שברור מהמשפטים הספורים המצוטטים,הנושא המרכזי בספר הוא – מועקה -אכן ... לא מהנושאים המקובלים בספרות ילדים.
לעניות דעתה של הסופרת דפנה בן צבי:
"יש נטייה לחשוב שילדים הם דבר '"מתוק", עם רגשות '"מתוקים"', ולכן הם זקוקים לסיפורים "מתוקים"ונחמדים. אני חושבת שזו ראייה שמשטיחה חוויה הרבה יותר מורכבת. ילדים יכולים לחוות קשת רחבה של רגשות, גם שמחים כמובן, אבל גם כאלה של כעס, קנאה ועצב".ולכן "זהו לא ספר מתנחמד".
מנגד נשאלת השאלה כפי שמגדירה זאת רינת פרימו סופרת ילדים אחרת:
"השאלה היא האם מועקה היא נושא מתאים לילדים, אפילו "גדולים" בני 10? מועקה היא רגש מאוד מאוד מופשט. אפשר לעטוף אותה בחרוזים, אפשר לקרוא לה "חיה", אבל תמיד היא תישאר שייכת לעולם המבוגרים. היא מסובכת, מעורפלת מדי והעיסוק בה בספר רק מסבך אותה עוד יותר.
האם ילד יקבל תמונה מוחשית יותר על המועקה משורות כאלה:{מתוך הספר של בן-צבי}- "המועקה היא סוג של בבואה - כמו דמות שנשקפת במראה. / אז היא לא ממש קיימת? שאלה גירית, נדהמת. / היא לגמרי ממשית, הבהירה תנשמת. היא פשוט לא מוחשית / אני מתנצל, אמר מצב, אבל עכשיו אני מתבלבל".
לדעתה של פרימו:"אז מה ילדים צריכים? סיפורים 'מתוקים' או סיפורים מהחיים? תלוי בגיל ותלוי איך זה נעשה. אני בהחלט מאמינה שבגיל צעיר, הילד זקוק לתמונה שהעולם הוא פשוט וטוב... אין צורך להתעקש לחשוף אותו לתמונת עולם מורכבת יותר. אין צורך "לחשל" אותו בגיל 3 כדי שיעמוד בתלאות החיים של גיל 12.
מלבד זאת, ילד חושב בתמונות. לילדים בגיל צעיר אין יכולת הפשטה. לכן, כל מיני סיפורים עמומים על רגש ערטילאי לא יתאימו להם."
------------------------------------
בסוף ההרפתקאה מגיע צב-"מצב" למסקנה כי המועקה היא: .."כמו הצל גם המועקה מתקיימת בין מציאות לדמיון,כחידה ללא פתרון,גם היא סוג של זכרון ,אבל יש לה חסרון: צלו של הירח מזכיר שהוא שם בשמים,זורח,צלו של הורד מזכיר את הפרח שעומד בגנה ופורח,אך הדבר שמזכירה מועקה תמיד חומק ובורח ..."
וכל החבורה חוזרת לחורשה הבטוחה לאכול,לשתות ולבלות בנעימים בביתה של הגירית,כאשר "המועקה" נשמעת ומרגישה קצת פחות מפחידה עבורם.
בנקיטת העמדה של כיצד,איך,וה-מה אודות טקסטים של ספרות ילדים קטנים על מועקות -אני מצטרפת לדעתה של הסופרת רינה פרימו .אפשר לכתוב אחרת -פחות מופשט ,יותר מוגן לילדים הקטנים ואין הדבר שייך ל"מתיקות" ...
לדעתי הספר היפה הזה ,כן הוא יפה ואיכותי מתאים לקריאה לבני נוער ולמבוגרים שיכולים לקרוא,להבין,לחייך ולהיעזר בנחמות קטנות שהספר מביא .אהבתי את טקסט הספר בכתיבת חריזה איכותית ומוקפדת כמו בספר ראשון .
הספר הנו בן 106 עמודים וזאת סיבה נוספת לקריאתו ע"י
ה-"גדולים"...והאותיות גדולות .מנוקדות
האיורים של עמית טריינין -בשחור לבן,ובצבעים מרנינים, מקסימים,יפים ,מצחיקים .במיוחד אהבתי את הדמויות הבלתי -ברורות בצורתם של "המועקות" המפלצתיות...שנראו לי ידידויות באופן מוזר ומיוחד .”
