מה הקשר בין גרטרוד שטיין לפיקאסו, מעבר לידידות? בין יוקו אונו למוסיקאים קייג' ולה מונט יאנג? בין ליכטנשטיין לרולאן בארת, בין וורהול למדונה, בין האובייקט המרוסק של הקוביסטים לרעיון "מות היוצר" בפוסטמודרניזם? הספר סוקר זרמים מייצגים באמנות המאה העשרים: קוביזם, דאדא, פלוקסוס, פופ ופוסטמודרניזם, ובודק בתוך כל זרם את קשרי הגומלין בין האמנויות השונות - ציור, ספרות ומוסיקה - ובינן לבין רעיונות מרכזיים של רוח התקופה. נושא מרכזי בספר הוא התפתחות מושג הסובייקט. הקוביזם, גרטרוד שטיין והדאדא החלו בפרוק המושג, בניסיון לנקות את היצירה מהמרכיבים הסובייקטיביים, אצלם היה זה במסגרת פרוייקט מודרניסטי כולל יותר של בדוקה עצמית - האמנות בודקת את עצמה באמצעות היצירה, אבל העיסוק בשאלת המטא - שפה התחלף בפוסטמודרניזם לשאלה כללית על מעמד הסובייקט. אחד ממאפייני הפוסטמודרניזם )שניצניו כבר בפלוקסוס ובפופ( הוא המעבר מבעיות ייצוג לבעיות חברה ותרבות. עם המודעות הגוברת למוסדות התרבות, עלתה השאלה האם נכון להניח את קיומו של סובייקט; האם ניתן בכלל להבחין בין רצף הדימויים שמייצרת התרבות לבין מחשבותיו ונסיונו של סובייקט יחיד, מה שהחל כשאיפה להוציא את הסובייקט מהיצירה, התגבש החל משנות השישים כהכרזה על מות היוצר, והפך לבסוף לקביעה: אין סובייקט! - לפחות בזרם אחד של הפוסטמודרניזם שאותו מייצגים כאן וורהול ומדונה. טניה רינהרט, פרופסור לבלשנות וללתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב, היא מן הבלשנים המובילים בעולם וחוקרת גם בתחומי התקשורת, הספרות והתרבות, היא פירסמה מחקרים רבים בעולם. זהו ספרה הראשון בעברית.