“יש לי שני בנים. הקטן, בן חמש וחצי, נושא בגאווה שלוש שערות שיבה (זה לא בגלל שאני זקן. זה בגלל שאני ילד חכם ששואל שאלות חכמות) ולגדול, בן עשרים ושתיים וקצת, אין שערות לבנות אבל הוא נראה פרוע גם כשמספרים אותו במכונה כי כל שערה על ראשו צומחת בכיוון שונה מחברתה, רמז לנפשו הרבגונית והמורכבת.

לפני חודשיים הוא טס באימפולסיביות אופיינית למינכן ולא ניצל את כרטיס השוב. עכשיו הוא בדרכו מן הסקווט בברצלונה לפסטיבל בשוויץ, כנאמר: "אני רוצה לשחק באירופה או בספרד", ורוב הזמן אני דואגת או מתגעגעת. כדי להשקיט גל של זה או זה, טרם חג, חיפשתי משהו לקרוא בארגז הספרים שלו ובין הספרים שלא אקרא (כמו הקפיטל של מרקס וחוכמת הבייגלה ) מצאתי את האב גראס. בזכות הכריכה המשעשעת הלכתי על זה.

כשהבן שלי בסביבה, אני מכבסת את אוסף הבגדים האקלקטי שלו בנפרד, בטמפרטורה מינימלית של 60 מעלות ועם כפל אבקה ומרכך. שום דבר שאעשה לא יכול להזיק להם יותר ממנו.
מבין הטישרטס שלו, חביבה עלי במיוחד אחת שחורה, סולידית יחסית, שעליה כתוב -
I ♥ hunting accidents. מין קטע אמריקאי כזה, מיליטריזם נגד מיליטריזם. כשהוא שאל אותי מה הבנתי מהמשפט הזה קפץ לעיני כפל המשמעות. המשמעות השנייה מתאימה לו בדיוק.

כמו הבן שלי, גם דייויד, כוכב הספר הזה, אוהב לצוד תאונות ולכן חלק גדול מהסיפור שלו הוא קומדייה של טעויות, ז'אנר שאני לא מחבבת, אבל יש בספר קצת יותר מזה.
הוא משעשע וקולח, ברגעים הטובים הוא מזכיר את קוריישי וחלקים ממנו ממש ויזואליים, כמו תסריט של סיטקום בריטי, לא מהמבריקים ביותר אבל בכל זאת בריטי, מה שמעלה את רף הסלחנות שלי באופן אוטומטי, רק בגלל המבטא.

במקרה הזה, מדובר ביותר ממבטא אחד. הקטע של הספר הזה, ומה שגרם, לדעתי, ליושבים בהוצאת בבל לבחור לתרגם אותו, הוא שהעלילה מתרחשת בבית לחם, ברמאללה, בירושלים העתיקה ואפילו בתל אביב. התקופה היא תקופת ביבי הראשונה, שנות התשעים המאוחרות, ודייויד המסטול מגיע לבית לחם כדי לעזור לחבר ותיק למכור נכס בעייתי. בניגוד לספרד או אירופה, לא קשה להסתבך בשטח A ודיוויד הוא מסתבך מקצועי, מה שגורר את הסיפור לקיצוניות מרנינה.

הסופר, ניקולס בלינקו, נשוי לפלסטינית מבית לחם וחי בלונדון. קשה להגיד שהספר פרו פלסטיני כי בלינקו יורה על כולם, אבל מנקודת מבט של זר בבית לחם הישראלים לא נראים כל כך טוב. גם הרשות הפלסטינית מצטיירת כשלוחה של המערב הפרוע- ללא חוק וסדר וכל דאלים גבר ובכל זאת, הגיבורים החביבים יותר בסיפור הם פלסטינים.
כיאה לקומדיה, רובן המכריע של הדמויות הן סטריאוטיפיות להחריד וזה כולל סרסור רוסי שתיין, נדבנית אמריקאית התורמת לעמותות של חסידים קיצוניים וחמושים הגואלים את אדמות הרובע הנוצרי של ירושלים העתיקה ועוד כהנה וכהנה.

אם הייתי חדורת רוח פטריוטית, הייתי בודקת לעומק כמה מן העובדות החשודות אבל אני מעדיפה שלא. לא הייתי רוצה לגלות שחלק מהפרטים הסוריאליסטיים אמיתי.
גם מהמעט שאני יודעת הבנתי שהספר לא לגמרי נאמן למציאות אבל הוא מעיד על הכרות קרובה של הסופר עם נושאי הכתיבה. אין ספק שניקולאס בלינקו היה כאן. חלק מהתיאורים נשמעים כאילו נגזרו מהלונלי פלאנט (שדה התעופה בן גוריון נמצא בפאתי תל אביב? אולי זה נראה כך למי שבא מלונדון) אבל בגדול, הוא קולט את האווירה החמה, הלחה והנפיצה שיש לנו כאן, בטבורו של העולם, וחולק עם הקוראים את הצורך הדחוף בעזרים פסיכואקטיביים כדי להישאר רגוע בסיר הלחץ.

את הגאוגרפיה של בית לחם, של גגות העיר העתיקה ושל רמאללה אני לא מכירה מספיק טוב כך שקשה לי לחוות דיעה על האמינות אבל את תל אביב אני מכירה לפני ולפנים. לא נראה לי שגבר בן ארבעים וחמש, מעשן כבד ותחת השפעה, יכול לרוץ בכמה דקות משדרות בן גוריון לכיכר דיזנגוף ומיד לשבת לעשן ג'וינט בבית קפה בפינסקר ולשחק אותה כאילו כלום.
מצד שני אולי זו אני שהתנוונתי, תשאלו את יאיר לפיד.

אבל אני נטפלת לקטנות. אם האב גראס לא היה עלינו (לכאורה, כן?) הייתי מתיחסת אליו כאל ספר חביב ותו לא, אבל העניין הזה של פוסט אוסלו הוסיף לו נופך מטריד וזה בעצם כל הסיפור שלו.
אולי בכל זאת אנסה את הקפיטל.”