"אנשים אחרים הם", ספרה הראשון של יהודית הנדל (ספרית פועלים 1950), אינו מוכר למרבית הקוראים. כיוון שהספר לא היה ברוח התקופה, הימים שלאחר מלחמת העצמאות, סירבה ההוצאה להדפיס מהדורה שניה, והספר כמו נעלם. מכאן חשיבות הופעתו מחדש, המעידה כי כבר מראשית דרכה חרגה הנדל מעולמו הרוחני והאמנותי של דורה. בסקירה ראשונה נראים סיפורי הספר אופייניים לפרוזה "הצעירה" בת הזמן - בסגנון, בעיצוב הריאליסטי ובחלקם גם בנושאים. אולם לאמיתו של דבר הנדל נקטה כבר בסיפורים אלה עמדה סיפורית והגותית מיוחדת, שקבעה הבדל ניכר בינה לבין הסופרים בני דורה והשפיעה גם על עיצוב הסיפורים. למשל, האמירה "אנשים אחרים הם", שעל פיה ניתנה הכותרת של הנובלה המרכזית, מושמעת מפי חייל, פליט השואה, באוזני חייל אחר, אף הוא פליט - עולה. אך האנשים "האחרים" הם בני הארץ, הצברים, גיבוריו של "הסיפור" הישראלי הרשמי בן הזמן. יכולתה של הנדל לראות גיבורים אלה בעד עיני גיבוריה העולים כ"אחרים" - מאפיין את דרכה להשקיף על המציאות לא מן המרכז אלא מן ה"שוליים", ולהפוך את "האחר" (העולה החדש) לגיבור המרכזי המתבונן בגיבורי היום הנורמאטיביים כאילו היו הם "אחרים"? גם כשהנדל מתבוננת במציאות בעד עיניהם של בני הארץ היא תמיד נצמדת לזווית הראות של ה"אחרים": חלשים, פגועים, נידחים, אנשי - השוליים של החברה. בכך היא החלה, למעשה, בפירוקו של המיתוס הרווח ושל ה"סיפור" הישראלי, ובחשיפת הפערים והסתירות שבו. גם אמנות הסיפור שלה מתאפיינת לא בהצגת מציאות סולידית אלא דווקא בהצגת החסר, החסוך, החלל שנפער. מתוך כך היא מתייחדת ברגישויות, שבזכותן נשמרה חיותם ורעננותם של הסיפורים יותר מחמישים שנה לאחר כתיבתם. סיפורי "אנשים אחרים הם" - הם אכן נקודת המוצא ממנה יצאה הנדל לדרכה הייחודית בספרות הישראלית, בה היא הולכת עד היום.