“כידוע לרבים מכם, אני מאוד אוהבת את אוריאל אופק, גם כמתרגם וגם ככותב. קראתי ספרי שירה אחדים פרי עטו וכמובן חלק גדול מתרגומיו ולכן היה זה הגיוני ביותר שאקרא גם ספרי פרוזה שכתב. כמו ספר זה.
הספר מתאר ילד צעיר שעובר עם הוריו לגור בחווה הקרויה נווה גולן ומיקומה הוא באזור הגולן. חווה זו מבודדת והוא הילד היחיד הנוכח בחווה. מכיוון שאין בקרבת המקום בית ספר, המדינה מסכימה להורים להקים בית ספר משלהם. כך נוצר מצב שהילד לומד בבית הספר הקטן ביותר בעולם- רק הוא ומורתו החיילת הצעירה.
החיים עוברים להם ביעף ובנועם במשך כחמישים עמודים ולרגע נדמה לך, הקורא, שזה בעצם יעודו של הספר, לספר אודות ילד צעיר אי שם בתחילת שנות ה-70 ועל אורח החיים הייחודי בחווה מבודדת, כיצד הוא מבלה את הימים. ככל שאתה ממשיך בקריאה, מתחוור לך שזה כלל לא המצב. הספר מפגיש אותנו עם המלחמה הקשה שהתנהלה והכול מתואר מנקודת המבט של הילד המצוי ממש בחזית הקרב. ( מטוסי אויב ומטוסים שלנו חגים מעל לראשו שעה אחר שעה)
אבל כמובן לפני תיאורי המלחמה עצמה אני מרגישה צורך לספר לכם כיצד הכול החל, הרי הנכם לבטח תמהים ביניכם לבין עצמכם מדוע ילד נמצא לבדו בקו החזית במקום להסתתר במקום בטוח?
אביו של הילד נקרא להתגייס לצבא ואימו של הילד יצאה שעות בודדות לפני כן את החווה אל רחובות, בכדי להטיב עם בריאותה בקרב הוריה, מכיוון שהיא הרה וכך נוצר מצב שהוא בלית ברירה נותר בגפו, ממתין בציפייה דרוכה לאוטובוס האמור לאספו אל מקום מבטחים, אוטובוס הבושש לבוא. וכך מתגלגלים הדברים שהילד נמצא לבדו ורק כלבו מארח לו לחברה וכעת צריכים לשרוד השניים יחדיו כשבכל פינה המלחמה הארורה מזכירה להם את קיומה ושעודנה חיה ובועטת.

בחיי איזה ספר נפלא זה! בטיפשותי רציתי לנטוש אותו בהחלטה רגעית, בעמוד שמונים, מכיוון שלא יכולתי לשאת את המחשבה שהילד ייאלץ להתמודד עם התלאות לגמרי לבדו, אבל עם זאת, דבר מה בקרבי לא נתן לי מנוח, לא היה בכוחי להרפות מן הספר עד תומו. הסתקרנותי לדעת כיצד יסתיימו הדברים הייתה חזקה ממני, ומפה לשם מצאתי עצמי בעמודיו האחרונים של הספר, מתמוגגת מהנאה וממלמלת דבריי שבח לאוזניים ערלות.

לא אגזים אם אציין בפניכם שגיבורינו עבר מסע חניכה מקוצר ומזורז במשך ימים אחדים שבמהלכו הוא נחשף לדמויות רבות ומגוונות: חייל צעיר ופצוע, חברו הקרוב של אביו ואף לשבוי מוסלמי.

הילד נמצא לבדו ומחליט את החלטותיו בעצמו ואף שותף להחלטותיהם של המבוגרים ממנו כאשר הם נמצאים עימו. הוא מוצא עצמו בקו האש וחוזה בדברים מעוררי פלצות ואימה, וכמובן השינה אינה מנת חלקו בימים אלה, אבל אף אל פי כן, המסע שהוא עובר תורם לו במובן מסוים. ולמרות שמגיע הרגע שיש ביכולותו של הילד לבחור אם להישאר או לעזוב ולשוב אל אימו, הוא מחליט בנחישות להישאר ולשמור על חוותו ויהיה אשר יהיה. וזו עוד תכונה חשובה שהקוראים מגלים בגיבור ותכונה זו היא אומץ לב ונאמנות למקום המגורים, החווה חשובה לילד לא פחות מגופו שלו. ולכן אני רשמתי שהוא עובר מסע חניכה, כי הוא עד לדברים החשובים באמת, הוא מתבגר ועיניו נפקחות.

לצד הגיבור הראשי שהוא הנער בן ה-10 ( בתחילת הסיפור הוא בן 6) אנחנו מתוודעים אל דמויות נוספות שגם הן מהוות את לב ליבו של הספר: אושרי החייל שבעקבות פציעתו הוא ואיתן נעשים חברים, השבוי הסורי שאופיו מתעתע, למורתו החיילת של הגיבור וכמובן סלים הבדואי, בן גילו וחברו של הנער שלמרות היותו מצד האויב, איתן לא שוכחו אף לרגע קט ותוהה על גורלו בעת ההפצצות. בנוסף להן,דמויות רבות אחרות שבות ומאכלסות את הספר פעם אחר פעם, דמויות שבלעדיהן לסיפור לא היו שורשי קיום.

מלבד הנער בן ה-10 שמהווה הגיבור של הסיפור, יש עוד גיבורה חשובה בסיפור זה והיא המלחמה. דרך עיניו של הנער אנחנו נחשפים אל הקושי ואל הפחד ואל הקורבנות שגבתה המלחמה. המחבר מצליח לספר את הסיפור הקטן והאנושי הזה ביד אומן עד כדי כך שאנחנו מרגישים שאנו נמצאים בזה הרגע במקום ההתרחשות המבעבע, אנחנו שוכחים היכן אנו ושבים אחורה בזמן, למלחמת יום הכיפורים, וחוזים פעם אחר פעם בניצחונותינו ותבוסותינו בימים ההם, דרך עיני נער קטן שנקלע אל קו האש ולמרות תחושת הפחד האוחזת בו, הוא מצליח לצלוח את המכשולים העומדים בפניו.

ונכון הוא הדבר שישנם אלה היגידו שזהו ספר לילדים ונוער וכתוצאה מכך הגיבור הראשי חייב לשרוד את המלחמה ושזה לא נשמע להם אמין וכ׳ו וכ׳ו. הצדק עמכם, אינני טוענת שלא. ולמרות זאת, לעניות דעתי, הספר מתאר את המאורעות בצורה מדויקת ככל הניתן והחשוב ביותר והוא- הוא עיקר הספר: הוא מתאר את סיפורם של אנשים קטנים, הוא סיפורה של האנושיות ושל הרגש יותר מכל דיוק היסטורי כזה או אחר ובשל סיבה זו ההחלטה של אופק לכתוב את הסיפור מנקודת מבט של ילד היא נכונה ונבונה, כי בעזרת אמצעי זה, חווית הקריאה מתעצמת, המחבר מצליח לפרוט על מיתרי ליבנו ואנו מקבלים רושם עז מהחיים בצל המלחמה ההיא, אנחנו עדים למעשה לנוראותה האמיתית של המלחמה. עד כמה היא הייתה קשה מנשוא שכל פלח האוכלוסיה סבל, גם יהודים, גם ערבים וגם מבוגרים וילדים. עם זאת לא נעדרים מן הספר רגשות כגון אהבה וחברות, אדרבא! הספר שופע מהם ומשמר עבורינו את הידיעה כי רגש האהבה הוא בר קיימא גם כששני קצוות נלחמים ביניהם.”