זכי היה ילד "איטי" ושונה מיום היוולדו. אחיו, א.ה.הונזה, כתב, בהשראת חייו ומותו, רומן ביכורים שהמציאות והדימיון מתערבבים בו זה בזה.
"והשמיים צלולים ממעל" אינו ספר קל ואולי אף מקומם. הוא מעלה על פני השטח את מגבלותיה ועוורונה של החברה הקיבוצית ומתאר בשפה מדויקת וכואבת את יחסה אל החריג שבתוכה. המחבר עורך חשבון נפש אמיץ, מכאיב ונוקב הן עם דרך התנהלותו של הקיבוץ ויחסו אל הילד גיבור הספר, והן עם חברת הילדים האכזרית, המועכת, רומסת ומתעללת בו פיזית ונפשית.
הילדים והמבוגרים כאחד, צוחקים ולועגים לו, חומסים ממנו בטחון, אהבה ותחושת שייכות וגוזלים ממנו כל מה שיקר לו (המחבוא שטיפח, הכלב שמצא והעניק לו תחושת בטחון והגנה ועוד).
"והשמיים צלולים ממעל" הוא לא עוד ספר על הקיבוץ. הוא מטפל בהתמודדות הבלתי אפשרית של ילד חריג בחברה שדוחקת את השונה אל השוליים עד הסוף המר. סיפורו הכאוב של גיבור הספר יכול היה להתרחש בכל חברה שהיא. הוא מועצם על רקע של חברה קטנה וסגורה כמו קיבוץ.
"אני מאמין, כי לספר הרגיש הזה תהיה תרומה לשיח החיוני על מקומם של החריגים בתוכנו ועל האתגר העצום שהם מעמידים בפני כל אחד ואחת מאיתנו" (ד"ר משה שנר, ראש החוג למחשבת ישראל במכללת אורנים)
באומץ וברגישות פותח הונזה צוהר לחוויות הילדות ולעולמו הפנימי שלו ושל אחיו הגדול. הדמויות של הונזה אנושיות מאד, מעוררות אמפתיה ומכמירות לב. חוסר הישע וחוסר האונים שלהן זועקים לשמיים, אך נותרים חסרי מענה.
הספר שלפנינו מלווה את הקורא ולא מרפה ממנו זמן רב לאחר שסיים את הקריאה בו.
א.ה. הונזה יליד לוחמי הגיטאות 1954, בן להורים ניצולי שואה ממייסדי הקיבוץ. הביוגרפיה שלו ושל משפחתו שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל. התגייס לסיירת גולני, נפצע במלחמת יום כיפור, החלים וחזר ליחידה שלו. נפצע שנית והפעם פציעתו היתה קשה. הוא שיקם את עצמו, התחתן ונולדו לו ארבע בנות. בשנים האחרונות התמסר לכתיבה.
הונזה הוא כינוי שדבק בו בילדותו והוא אימץ אותו כשם העט שלו.