המחזה אדם הוא אדם הוא אבן דרך חשובה ביצירתו של המשורר והמחזאי ברטולט ברכט (1956-1898).
מהרבה בחינות זהו מחזה הפתיחה ל“תיאטרון האפי“ שיסד ברכט (ושברוחו כתב מחזות כמו אמא קוראז' ומעגל הגיר הקווקזי), ושהקנה לו את מעמדו כאחד מגדולי המחזאים במאה ה-20. באדם הוא אדם פיתח ברכט בפעם הראשונה את תפיסתו התיאטרונית והפוליטית על ה“ניכור“, כלומר על היות האדם כל אחד אחר, או אף אחד אחר, פרט שהאינדיווידואליות שלו היא “תפקיד במחזה“; כאן העצים בפעם הראשונה את תפקיד האשה, שיילך ויקבל משמעות גדולה יותר ויותר במחזותיו הבאים; כאן יגדיר בפעם הראשונה את המשחק הקומי כמשחק האידיאלי בתיאטרון, כלומר השחקן לא כמי שמחקה את העולם ואת דמויותיו, אלא כמי שמציע עולם אחר ובורא דמויות שטרם ראינו כמותן. במלים אחרות, ברכט של האסתטיקה והתפיסה ה“מרקסיסטית“ נולד במחזה הזה.
המחזה, שהוצג לראשונה בברלין ב-1926, מוסיף להיות רלוונטי בימינו והועלה מחדש בשנת 2015 על ידי “תיאטרון החאן“ הירושלמי.
ארבעה חיילים בריטים בתת היבשת ההודית יוצאים לבזוז מקדש בודהיסטי ליד העיר קילקואה. אחד מהם נלכד, ואינו יכול להגיע למסדר הערב. בהעדרו, עלול הסמל להפליל את הרביעייה. כדי להימנע מעונש מחליטים שלושת הנותרים למצוא אדם שיסכים לשנות את שמו ולקבל את המספר האישי של חברם האבוד. המשימה עולה יפה. הם מוצאים את גאלי גיי, סבל אירי, מתיישב מהעיר קילקואה שיצא לתומו לקנות דג לארוחת הערב, הוא נופל בפח ומדגים לנו כי “אדם הוא אדם“, עניין של שם ותעודת זהות. כשנשלם תהליך הדה־אינדיווידואליזציה, הוא יורה במקלע לתוך שיירה של פליטים.
המחזה מופיע כאן בתרגום עברי חדש של יצחק לאור, שאף הוסיף אחרית דבר מרחיבת דעת.