מחקר רב-תחומי המסתמך על מגוון רחב של מקורות ספרותיים ומשלב עיון היסטורי ופילוסופי באחת הסוגיות המרכזיות של ההגות היהודיות בדורות האחרונים: יחסם של היהודים אל השימוש בכוח צבאי. מאז כשלונו של מרד בר-כוכבא וביטולה המוחלט של ריבונות יהודית בארץ ישראל, מיעטו היהודים להגות בשאלות המוסריות של המלחמה. המלחמה נחשבה בעיניהם ל``אומנותו של עשיו`` כלומר לעניינם של הגויים, למצער עד לביאת המשיח. ל``יעקב``, כלומר ליהודים, לא היה עניין במלחמה אלא רק כשהיתה עשויה להשפיע על גורלם כמיעוט הנשלט על ידי שלטון זר. הקמת התנועה הציונית, ההתישבות בארץ ישראל והעצמאות המדינית הציבו בפני היהודים בעיות מוסריות שעד אז לא התמודדו עמהן. כינונה של ריבונות והקמתו של כוח צבאי יהודי סימלו שינוי מהפכני לא רק במעמדה של האומה היהודית בין האומות, אלא אף בתודעה ובדימוי העצמי של היהודים, כלומר בזהותם. תודעה עצמית זו צמחה מן השילוב בין הניסיון ההיסטורי של היהודים בעת החדשה ובין המסורת התרבותית שלהם, שהוסיפה למלא תפקיד חשוב לא רק בעיצוב הדימוי העצמי והרטוריקה הציבורית, אלא אף בהכרעות הפוליטיות והתרבותיות שניצנו לפני התנועה הציונית. ספר זה בא להראות כיצד השפיעה יהדותם של הציונים על יחסם לרעיון הריבונות ועל עיצוב עמדתם המוסרית בסוגיית השימוש בכח צבאי. אהוד לוז מלמד מחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר ``אורנים``. פרסם מאמרים ומחקרים העוסקים בהגות היהודית בעת החדשה בכלל ובהגות הציונית בפרט. ספרו הראשון `` מקבילים נפגשים``, עוסק בעימות בין דת ולאומיות בתנועה הציונית בראשיתה.