“ספר מהמם. הצצה מרגשת לחלק מההיסטוריה שלנו. סיפור שנגמר באמצע עם תקווה, ואנחנו היום יודעים את הסוף.”

“"נטשנקה יקירתי, עשי משהו. הם יהרגו אותו. מהרי נטשנקה! רק את יכולה לעזור. כל התקוות שלנו תלויות בך." מקצה העולם, מהחשכה והאימה של חייה, אידה פטרובנה בכתה; היא לא יכלה לעצור בדמעותיה.
ואני מיהרתי.
...
דבר אחד ידעתי בביטחון: לא יכולתי ולא רציתי להתרגל לרעיון שנגזרו על טוליק ועלי שלוש עשרה שנים איומות של פרדה.
מי יודע מה יקרה לו בשלוש עשרה השנים האלה? הוא כבר בילה שנתיים בתא בודד. מה יכול להיות נורא יותר מעינוי הבדידות?
שוללים ממנו את הזכות לביקורי הוריו. אוסרים עליו לכתוב לי מכתבים, ומכתבי אליו פשוט אינם מגיעים. הוא גווע ברעב. הם מענים אותו, מענים אותו ללא הרף. ואני? איך אחזיק מעמד בשלוש עשרה שנות סיוטים, חששות לגורלו, יאוש ואימה? והוריו? מה יקרה להם, אנשים כה יקרים לי, חזקים ברוחם, אך זקנים וחולים?
לא, אני לא אוותר. לא אשלים עם זה. תודה לאל, יש לי ידידים - הם לא יעזבו אותי. אנחנו נמשיך עד שנראה את טוליק כאן, לידינו.
...
השמש עולה על ירושלים. אנשים ממהרים לעבודה. ילדים קטנים ועצמאיים, ילקוט על הגב, ממהרים לבית הספר. אמהות עם עגלות ממלאות את הרחובות ואת הגנים הציבוריים.
ואני? שוב - מונית, שדה תעופה. שוב מאמצים נואשים - ומה מצפה בעתיד? מתי זה ייגמר?
פחד מציף אותי, לוחש באוזני: את מנסה ללחום ברע. הוא אדיר. מלא עוצמה. היום יש לו כוח. ואת וטוליק שלך לא קיימים בעיניו. אינך יכולה להתמודד עימו. גורלכם נחרץ. השלימי עם זה, עזבי את המאבק, שכחי שאת חיה...
ואז אני רואה את טוליק. אני שומעת את הקול החזק והמאוזן שבמכתביו. אני רואה את חצר הכלא הצפופה. את האסירים כמו צללים, ידיהם שלובות מאחורי גבם, נעים במעגל, ולפתע, מרחוק, נשמעת מנגינה. מארס 1974. בית הקולנוע "ורשה". הוא צודק, טוליק שלי. חיינו אינם רק טרגדיה בלבד, אפלה וייאוש. אני וזכרת את הערב לפני פרדתנו. החופה. הקולות החזקים והצעירים שרים:
עוד יישמע
בהרי יהודה
ובחוצות ירושלים
קול ששון וקול שמחה
קול חתן וקול כלה
זאת המנגינה שלנו.
בעולם זה, שבו הרע נמצא בהתקפה והטוב בהגנה, אנחנו מהמרים על הטוב.


ספר יפהפה.
טרגדיה של אהבה ואובדן שלשמחתנו אנחנו יכולים להוסיף לה את הסוף הטוב: זוג יהודי צעיר נפרד במוסקבה. אביטל שרנסקי עולה לישראל; בעלה מסורב עליה. תוך שנה הוא מואשם בריגול ונכלא לשלוש עשרה שנה.
אביטל, אישה אחת, ביישנית, שאינה יודעת לומר משפט שלם באנגלית, הופכת פתאום למנהיגת תנועת המונים למען בעלה. היא נפגשת עם נשיאים, ראשי ממשלות וסנאטורים; הם מארגנת הפגנות ענק. האישה האחת הזאת מנצחת כעבור תשע שנים את רוסיה הסובייטית ומביאה לשחרורו של בעלה.
המכתבים הם בעיני החלק הנפלא של הספר: גלויים ונוגעים ללב. בלי התחכמות, משקפים קשר חזק יותר מכל מעצורי המקום והיכולת.

אם יש למישהו את הספר, אשמח לקנות אותו, העותק שאצלי שאול.”