“הזדווגות של גמלי שלמה מסתיימת לרוב במות הזכר, אחרי שהנקבה אוכלת את ראשו. גם המספר המועט של הדבורים שמצליח להפרות את המלכה המעופפת מת, כי מה לעשות ואברי המין שלהם, כשהם יוצאים לפעולה, קורעים להם את הבטן. ודומה לכך קורה גם אצל עוד סוגים של חרקים, שגם אם אינם מתים בשלב ההפריה חייהם תמיד קצרים מאוד בייחס לחיי הנקבה. הצפרים והעופות לעומתם כבר מבינים אחרת את החיים. אצל רוב מינים אלה הזכר הוא שמשתדל למצוא חן בעיני הנקבה. אם ע"י ריקוד או הכנת הקן ועוד. ומה קורה אצל היונקים בטבע? לרוב כלום. איכשהו כל העסק הזה של הזדווגות והפריה קורה בלי משמעות מיוחדת. כמו נכתב ע"י תוכנה אלוהית וזהו.

ובני האדם? אלה לא מוכנים להשתייך לעניין היונקים, כי לא לשווא מצוייה בהם החוכמה, ולכן הם חייבים לחפש משמעות לכל דבר. משמעות זה בסדר. כמו שאומר הכוזרי: "... שלולא שמעת על המשגל ולא ידעת אותו ולא ידעת את תוצאתו וראית את נפשך מתאווה...לאישה וראית את השפלות שבהתקרבות אליה והבזיון שבכניעה לאישה, היית מתפלא... וכאשר היית רואה שצמח מן האישה יצור כמותך, היית מתפלא, והיית מדמה שאתה מעוזרי הבריאה..." אבל מה קורה כשלכל עניין ההזדווגות אין משמעות למעט הנאה.
את זה היה קשה לגברים להבין, בעיקר כשהם חלמו בלילה על 'דברים טובים', ומכאן קצרה הדרך לחיפוש אחרי האחראים לבעיה. והנה, נמצאה התשובה: לילית (או נעמה במקומות מסויימים) היא זו שמפתה את הגברים וגורמת להם לסטות מדרך הישר. ומהי דרך הישר? עוד נושא מאוד מודרני שקובע שגבר אחד צריך להיות נשוי לאישה אחת (לפעמים יותר) ולאישה יש תפקיד מוגדר שכולו בית ומשפחה. ומה אם היא גם מרבה לצאת לבלות? במקרה זה אפילו שכנותיה ירכלו על שהפכה להיות מופקרת.

ניצה אברבנאל מנסה בספר הזה להבין את עניין לילית וחוה תוך שהיא מנתחת סיפורי עם וסיפורים שונים שכתבו סופרים שונים. עד מחצית הספר היא נוגעת בסיפורים רלוונטים לנושא והקריאה מעניינת, אלא שהמחצית השניה של הספר היא ניתוח של כל מיני סיפורים שמתארים יחסי מין שונים ומשונים, וזה כבר היה לי לזרא. מבחינתי שכל אחד יעשה מה שהוא אוהב, אבל לי אין צורך "לשחות" בתאוות משונות של אחרים, כך שמצאתי את עצמי מדלגת על קטעים.

לסיכום: רק למי שמתעניין בנושא.”