1.
כדרכם של עיתונאים רבים, היה תר ליאור בכל עת אחר תגלית מרעישה שתהפוך אותו מאלמוני לעיתונאי בעל שם. הוא בהחלט לא שיער שהוא צועד לקראת תגלית שכזו עת דילג שתיים-שתיים במדרגות הבניין הרב קומתי, מוותר על שירותי המעלית המתמהמהת ונעצר בקומה החמישית מול דלת שעליה התנוסס השלט: “רחל וג’ף גורדון, עורך דין ונוטריון”.
סבתו פתחה את הדלת וחיבקה אותו חיבוק ממושך. “הוא יושב עם מישהו,” היא הנידה בראשה לעבר דלת הזכוכית הסגורה.
“לא ידעתי שהוא עדיין מקבל לקוחות,” אמר ליאור.
“ג’ף עדיין שומר על קשר עם הלקוחות הוותיקים,” אמרה סבתו. “לפעמים גם פונים אליו לקוחות חדשים, לרוב בנים של הוותיקים.”
היא פנתה למטבח. ליאור התיישב על ספת העור השחורה ושאף את ריחו של הבית הזה, שכה אהב. סבתו חזרה עם כוס מיץ ועוגיות מאפה ידיה, שאפתה הבוקר, כך תיאר, במיוחד בעבורו. היא התיישבה על הספה מולו.
“את יודעת על מה הוא רוצה לדבר איתי בדחיפות שכזו? עזבתי הכול ובאתי.”
סבתו נאנחה. “חשוב לו מאוד להיפגש איתך. יש דברים שעליהם הוא לא דיבר מעולם. נראה לי שבזמן האחרון הוא עובר תהליך של פתיחות. אולי הוא מרגיש מוכן לספר דברים ששמר.”
“כמו הפציעה שלו במלחמת השחרור?”
סבתו הביטה בתיק השחור שהיה מונח לידו על הספה. “ליאור, תשמע בעצתי. תן לו לספר לך את הדברים בקצב שלו. אל תשאל אותו שאלות ואל תסיט אותו, גם אם הוא יספר לך את הסיפור לא לפי סדר ההתרחשויות. אני מרגישה שזו שעת כושר נדירה וצריך להיזהר לא להחמיץ אותה.”
ליאור קם ופסע בסלון. עיניו ריחפו על מזנון העץ הממורק ועל תמונות בני המשפחה הסדורות בשורה. מבטו התמקד בצילום המוכר והאהוב עליו, של רחל וג’ף ביום נישואיהם בקיבוץ. הוא העביר את אצבעו בתנועת ליטוף על גבי התמונות וחייך אל סבתו. היא חייכה אליו בחזרה, ומיד הסבה ראשה עם הישמע חריקת דלת הזכוכית.
שני אנשים כסופי שיער יצאו מהחדר. הגבוה והחסון מהם ניגש אל ליאור, חיבק אותו בחוזקה וטפח על שכמו. “תכיר את הנכד שלי, ליאור,” פנה לאדם השני, “הבחור הכי מוכשר בעולם. עיתונאי מבריק. יום אחד כולם ישמעו עליו.”
ליאור חייך. “וסבא שלי לא מגזים בכלל,” אמר ולחץ את היד המושטת אליו.
ג’ף צחק. “איך אומרים? הנכדים הם הריבית שאנחנו מקבלים אחרי שהתאמצנו לגדל את הילדים…”
הלקוח נפרד והלך לדרכו. סבתו של ליאור חזרה למטבח וליאור וג’ף התיישבו בסלון. הם ישבו ושתו בשתיקה, ורק תקתוק שעון האורלוגין הגדול הדהד בחלל הבית. כעצת סבתו, ליאור נתן לסבו להוביל את המפגש היזום של שניהם בלבד, ללא בני דודים וללא קרובי משפחה, על פי הקצב שלו. מרגע שנכנס בין כתלי הבית הזה הייתה נעצרת בכל פעם המולת חייו הסואנים של ליאור ומוכתבת על ידי תחושת הנועם והרוגע שהשרו עליו דיירי הבית. כמה זיכרונות העלה במוחו הבית הזה. זיכרונות מגילאים שונים, מאותן חופשות שבהן נהג לבלות בביתם. כיצד אהב לישון עם ג’ף בצוהריים במיטה הגדולה, ראשו חפוף לאחר שובם מהים וגבו בוער מפאת שיזוף יתר. ואחר כך, בתקופת התיכון, כשג’ף היה בין החלוצים בארץ שרכשו מחשב ביתי, היו יושבים שניהם במשך שעות ומגלים את רזיו. כאשר שירת ליאור בצבא ועבר גיבוש לשייטת חזר עם סיומו לכאן, לשתף את ג’ף באירועי השבוע הסוער. ובמהלך השירות, בכל עת שהתאפשר לו, היה קופץ לכאן ומודיע להוריו שיישאר ללון אצל ג’ף ורחל. סבו תמיד החזיק ממנו הרבה מעבר למה שהוא באמת. תמיד חשב שהוא הילד הכי חרוץ בכיתה, הספורטאי הכי מוכשר בנבחרת והחייל הכי מצטיין בגדוד. אבל במציאות הוא הרגיש הרבה פעמים בינוני. גם כעת, בעבודתו כעיתונאי בעיתון מקומי קטן, חש שהוא דורך במקום, לא ממצה את עצמו, פוחד לפרוש כנפיים ולהמריא לעיתון גדול יותר. אכן, הוא שואף גבוה, אבל כגודל השאיפות – כן גודל החששות, ולפעמים הוא מעדיף לא לנסות כדי לא לפגוש את הכישלון פנים אל פנים.
“מה אתה אומר לגבי האור בחדר? איפה אתה ממליץ לי לשבת בזמן שתצלם?” שאל ג’ף.
ליאור קם, ניגש לחלון ופתח את התריס, אחר כך ניגש למרפסת, הסיט את הווילון הארוך ופסע עוד מספר פסיעות בחדר, כמודד את כמות האור הרצויה. “אתה יושב במקום מצוין,” פסק ופתח את התיק השחור, הציב את המצלמה על החצובה וחיבר את השקעים ואת החוטים.
“ליאור, אני צריך להקדים ולהסביר לך מה עומד להתרחש פה, לפני שתתחיל לצלם.” ג’ף המתין עד שליאור סיים את מלאכת ההתקנה והתיישב מולו.
“אני לא יודע מה עבר בראשך כשקיבלת את הפקס ששלחתי לך אתמול, שבו ביקשתי ממך להיפגש איתי בדחיפות. לא שיש איזו דחיפות בעניין, אבל אתה יודע, בגילי בן אדם צריך ליישם מיד את הרעיונות שעולים במוחו.”
ליאור חייך למראה סבו, הנראה צעיר בהרבה משבעים וארבע שנותיו.
“אני מעוניין לערוך איתך סדרה של מפגשים,” המשיך ג’ף, “כדי לספר את הסיפור במלואו, עד כמה שאוכל, בתקווה שאתה לא עסוק מדי. אגב, אתה עובד על נושא מיוחד בימים אלו?”
“אני אמור לכתוב כתבה על התעללות בבעלי חיים, אבל אני לא מוצא מספיק חומר לכתבה. התחושה שלי היא שהשכנה שהתקשרה לעיתון הגזימה או המציאה. אני לא מוכן לפרסם כתבה על סמך עדויות לא מהימנות, ויש לי מחלוקת עם העורך של העיתון בעניין.”
ג’ף חייך, מוקסם מנכדו. אם מישהו היה נכנס באותו רגע לבית הוא מיד היה מתגאה בנכדו, כמו תמיד. “ומה עם בחורה? יש מישהי שמעסיקה את הלב שלך בימים אלו?”
ליאור גיחך והניע את ראשו מצד לצד.
“מה כל כך קשה לבחור מוצלח וצעיר בן עשרים ושש כמוך למצוא מישהי נחמדה?”
ליאור חייך. “נחזור לענייננו. תרשה לי לשאול אותך, ג’ף, בכל זאת, אחרי שנים של שתיקה, מה פתאום החלטת לחשוף היום את הסיפור שלך?”
“בוא נגיד, שמלבד הזמן, שלא עומד מלכת, המניע העיקרי שלי הוא אתה.”
“אני?!”
“חיכיתי לך עם הפרשייה שאני עומד להעלות בפניך מאז שהיית ילד. חיכיתי עד שתהיה בן גילי באותם הימים, כפי שהייתי בתקופת מלחמת השחרור.”
ג’ף ניגש לחדר עבודתו ושב לאחר כדקה. הוא הניח בידו של ליאור דף נייר ישן ומקומט, שקווים ומילים לא ברורות משורטטים עליו בעט דהוי.
“מה כתוב כאן? אני לא מבין…” נשען ליאור לאחור.
“בטח שאתה לא מבין,” חייך ג’ף. “הנייר שאתה מחזיק הוא בן ארבעים ושמונה שנים. הוא נכתב בזמן המלחמה, בחודש מאי. למעשה, זה שליש משרטוט שהכין חבר שלי, שהיה מפקד מחלקה ולחם לצידי בגדוד הפורצים. אלי ליברמן שמו. השרטוט מוביל אל המקום שבו החביא ליברמן משהו שמצאנו תוך כדי הקרב. לא הייתי אומר אוצר, אבל אולי בעצם כן ‘אוצר’. לשם כך אני צריך לספר לך על החלק שלי בקרבות באזור שער הגיא.”
